פרשת בחוקתי חותמת את חומש ויקרא. הפרשה פותחת בהתניית שורה של ברכות בקיומם של חוקים ומצוות. כך לדוגמא קיום החוקים ילווה במתן גשם בעתו, יבול, בטחון ופריון. מאידך, אי-קיומם של החוקים מלווה בקללות כגון מחלות, בצורת, רעב, תבוסה, חורבן וגלות. הקב"ה חותם את פירוט הקללות בהבטחה שלא לכלות באופן מלא את העם מכוח זכר ברית ראשונים. בהמשך, מפורטים שורה של חוקים ומשפטים שעניינם המרת נדרי נפש בממון והמרת סוגים שונים של הקדש (בהמה, בית ושדה-תבואה). ניתן להבחין בכך ששיא הברכות בא לידי ביטוי בתיאור שכינת השם בתוך העם המקיים את חוקיו בארץ, ולעומת זאת שיא הקללות בגלות העם מן הארץ והפיכתה לנחלת האויבים.

אחד ממונחי המפתח החוזרים על עצמם לאורך הפרשה הוא המונח 'הליכה' על הטיותיו השונות. בדברים הבאים אבקש להתמקד בפסוקים העושים שימוש במונח זה, ולברר את המשמעויות השונות שלו בהקשר הכולל של פרשת בחקותי. כבר הפסוק הראשון מספק לנו מובן מעניין של המונח 'הליכה': "אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת-מִצְוֺתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם" (ויקרא כו, ג). השימוש במונח 'תלכו' בפסוק זה, מאפשר לאפיין את קבלת החוקים כקבלתה של דרך אשר על האדם מישראל ללכת בה. החוקים הם אפוא דרכי הליכה, ומכאן מתברר אולי מקור המונח הרבני 'הלכה'.

כאמור, שיאן של הברכות הבאות על אלו שהולכים בחוקי השם, בא לידי ביטוי בתיאור שכינת האלהות בתוך העם: "וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי, בְּתוֹכְכֶם; וְלֹא-תִגְעַל נַפְשִׁי, אֶתְכֶם. וְהִתְהַלַּכְתִּי, בְּתוֹכְכֶם, וְהָיִיתִי לָכֶם, לֵאלֹהִים; וְאַתֶּם, תִּהְיוּ-לִי לְעָם" (ויקרא כו יא-יב). כאן, חל המונח 'והתהלכתי' על הקב"ה שמבטיח לשכון או להתהלך בקרב ההולכים בחוקותיו. מעניין לציין כי בתרגום הארמי, פירש אונקלוס את הביטוי 'והתהלכתי בתוככם' במילים: 'וְאַשְׁרֵי שְׁכִינְתִי בֵּינֵיכוֹן', כלומר ואשרה שכינתי ביניכם. השימוש הכפול במונח 'התהלכות', פעם בזיקה לעם המצווה ללכת בחוקי השם, ופעם בזיקה לקב"ה המבטיח מצדו להתהלך בתוככי העם, מגלם את ההדדיות של הקשר בין העם ואלוהיו, קשר המותנה בקיומה של מסגרת חוקים אשר יש ללכת בהם.

שימוש נוסף במונח 'הליכה', חוזר על עצמו במספר פסוקים שבהם מתואר המרד, כלומר אי-ההליכה באותם חוקים: "וְאִם-תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי" (ויקרא כו כא), "וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי קֶרִי" (ויקרא כו כג), ועוד. ההליכה בקרי פירושה סטייה מן הדרכים שההליכה בהם מושכת ברכה, וסטייה זו גוררת גם כאן יחס הדדי מצד הקב"ה: "וְהָלַכְתִּי אַף-אֲנִי עִמָּכֶם בְּקֶרִי" (ויקרא כו כד),  "וְהָלַכְתִּי עִמָּכֶם בַּחֲמַת-קֶרִי (ויקרא כו כח), ועוד.

האם השימוש בצורות השונות של המונח 'הליכה' הינו מקרי? התבוננות בהקשר ה'פשוט' של מונח זה מאפשרת לקשור בין החוקים ובין הארץ, שהלא הליכה מתבצעת על הארץ. במילים אחרות, החוקים מתווים 'דרך ארץ', ובהקשר רחב יותר: אופן קיום שמצדיק את התהלכות העם בארצו. 'התהלכות' מעין זו היא כנראה אטרקטיבית בעיני הקב"ה, שכלשון הבטחתו יתהלך או ע"פ תרגום אונקלוס 'ישרה שכינתו' בקרב העם ההולך בחוקיו.

כמי שעלתה לארץ ובאה מן התרבות האתיופית שבה הקשר לאדמה תפס מקום מרכזי בחיי היום-יום, אני מוצאת את שיאה של ההבטחה עבור קיום החוקים – 'והתהלכתי בתוככם' – כבעלת משמעות מיוחדת דווקא בעת שבה אנו כבר יושבים בארצנו. להבנתי, דווקא הישיבה בארץ עלולה להוביל לשכחת התכלית של התהלכות השם בקרב העם – שהיא הנחלה האמתית שעליה חלמו אבותיי.

[אנצ'ינאלו היא מרכזת בכירה בתחום שיתופי פעולה בין מגזריים באגף ממשל וחברה, משרד ראש הממשלה].