חגגנו 71 למדינתנו. היה זה חג עמוס בדברים. דובר הרבה על הישגי המדינה: על הדרך שעברנו משנים ראשונות של קיום רזה ולא-בטוח לשנות יציבות, שגשוג כלכלי, פריחה מדעית ותרבותית, הרחבת קשרים בינלאומיים ועוד.

 

מעבר לפרטים היה טון כללי של שביעות רצון. וגם היה נרטיב. הנרטיב הוא של התקדמות בלתי פוסקת – קדימה. מהקושי – לפריחה, מהחולשה  – לעוצמה, מהשוליים המדיניים והכלכליים של העולם – למרכז וכו'. נרטיב ה'התקדמות', הצעידה קדימה,  מלווה את המפעל הציוני מראשיתו, ויש לו ביטויים במילה הכתובה המדוברת והמושרת של הציונות. הנה דוגמה אחת מני-רבות – בשיר אנחנו [הושר לראשונה  בשנת 1928 ע"י מקהלת הפועלים של קריית חיים וחיפה] כתב משה ביק בתרגומו של לוינסון –

 

נָקוּם, נֵלֵכָה יַחַד קָדִימָה,
נוֹסִיפָה כֹּחַ, עֹז נַגְבִּיר.
נָקוּם, נֵלֵכָה יַחַד קָדִימָה,
תִּקְוַת עַם נֶצַח דַּרְכֵּנוּ תָּאִיר.
כֻּלָּנוּ אָנוּ, דִּגְלֵי מַחֲנֶה פּוֹסֵעַ,
[…]וּבְצַעַד אוֹן וּבִטָּחוֹן
נִצְעַד בְּעֹז לִקְרַאת שִׁחְרוּר הָעָם! "

 

אין זה המקום להרחיב ורק אציין שהליניאריות, ראיית ציר הזמן כחץ שלוח בו העבר מאחורינו והעתיד מלפנינו, היא כידוע מאפיין מרכזי של חשיבה מערבית. תפיסה שונה נוכל למצוא במקרא, ואחד מביטוייה החזקים מופיע בפרשת השבוע.

 

בואו נתבונן בתבנית הבסיסית של חוקי השמיטה והיובל המוכרים. באופן מובהק התבנית היא מעגלית. שש שנים עיבוד – ושנת שמיטה, עוד שש שנות עיבוד – ועוד שמיטה. וביובל- 49 שנים של פעילות כלכלית, רכישת קרקעות ועבדים- והפקעת כל הרכישות הללו בשנה ה50 שנת היובל, שבאה אחרי שבע תקופות שמיטה.

 

חשבו על חברה החיה על פי חוקה כזו. המעגליות תחדור מן הסתם עמוק לתודעה ותנהל את החיים. תחזיות צמיחה של משק חקלאי, הלוואות לרכישת קרקע, השקעות בנדל"ן, חוזי עבודה – כל אלו יוכתבו על בסיס מחזורי. לא ליניארי. המעגליות תחלחל למישורים נוספים – אנשים יארגנו את זיכרונותיהם במחזורי שמיטות, שיטת מניית השנים תושפע מהמעגליות ועוד ועוד.

 

אבל יותר מכך- המעגליות היא גם רגרסיבית. סותרת את ההתקדמות. תארו לעצמכם אדם בעל אמביציות להתעשרות, שבונה את העסק באמצע תקופת היובל ואחרי 20 שנה מגיע היובל ומחזיר אותו לנקודה בה היה קודם ! הרי  תהיה השפעה משתקת לסיפור כזה על השאפתן הפוטנציאלי ואולי הוא כלל לא יצא לדרכו… ומה מרגיש האיכר החרוץ כשהוא רואה את שדהו בור ואת עניי העיר משוטטים בו, כפי  שנאמר: "וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה" (שמות כג,יא) ?? יש משהו אלים בדרישה לשביתה ולזניחת פרי עמלנו המהדהד בקביעה האולטימטיבית בה מנמקת התורה את דין הפקעת הקרקעות ביובל: "וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה" [ויקרא כה, כג]

 

האולטימטיביות הזו היא לדעתי סודה של הפרשה. היא הכרחית לא רק בשל ההיבט המעשי: רק ביד חזקה אפשר לעצור אותנו מפעילותנו ולקחת מאתנו את פרי עמלנו, אלא גם בשל ההיבט התודעתי: רק בכח חוק סמכותי אפשר לפנות אותנו ליצירת חלל שובת וריק בתוך חיי היצירה וההתפתחות. להפנות מבטינו מהDoing הממלא אותנו אל עבר אי- העשיה, ואל שחרור הניכוס. שבעקבותיהם אפשר להיות בBeing.

 

תארו לעצמכם שמישהו היה עוצר את ישראל בשנתה ה 71 ומציע לחברה להתבונן רגע ולראות – מי התקדם ומי נחשל מי הרוויח ומי הפסיד ואיך ניתן ליישר קו? ; להתבונן ולראות – אנו מתקדמים אבל האם  אנחנו יודעים לאן? האם אנו בוחרים בזה או מובלים לזה? תארו לעצמכם….