סוגיה מרתקת היא צרעת הבתים.

פרשתנו מלמדת כי צרעת עלולה להיראות גם בקיר של בית. בהופיע כתם אדום או ירוק כהה, הנראה שקוע ביחס לסביבותיו, נקרא הכהן שיבחן את הנגע, יסגיר את הבית לשבוע ויחזור ויבדוק. אם דהה הנגע, יקלוף את מקום הצרעת והבית טהור. אם פשה והתרחב, יוציא את האבן הנגועה ויחליפנה, ושוב ימתין הכהן שבעת ימים, וישוב. אם חזר הנגע, ייהפך הבית לגל אבנים –

"וְאִם-יָשׁוּב הַנֶּגַע וּפָרַח בַּבַּיִת, אַחַר חִלֵּץ אֶת-הָאֲבָנִים וְאַחֲרֵי הִקְצוֹת אֶת-הַבַּיִת וְאַחֲרֵי הִטּוֹחַ. וּבָא הַכֹּהֵן וְרָאָה וְהִנֵּה פָּשָׂה הַנֶּגַע בַּבָּיִת–צָרַעַת מַמְאֶרֶת הִוא בַּבַּיִת, טָמֵא הוּא. וְנָתַץ אֶת-הַבַּיִת, אֶת-אֲבָנָיו וְאֶת-עֵצָיו וְאֵת כָּל-עֲפַר הַבָּיִת" (ויקרא יד, פס' מג-מה).

לשיטת חכמים, הצרעת מסמלת ריקבון, עוול שנעשה מאחורי דלת סגורה.

"הכינוי 'צרעת' משמש גם בהקשר של סכסוכים בין בני זוג. יש שהכינוי הוא לבן/בת הזוג… ויש שהכינוי הוא לעצם חיי הנישואין שהגיעו למשבר."  (מתוך: אתר "דעת" לימודי יהדות ורוח, מכללת הרצוג גוש עציון)

לעיתים מתעורר בי צער, שכלתה מן העולם צרעת הבתים, הסימן האלוקי שיועד לבני הבית, ורמז ליחידים ולזוג שהגיעו מים עד נפש ויש לעצור, לתקן את הדרך, להפסיק לפצוע זה את זו, לשרוט שרטת ולהותיר צלקת בלב ילדיהם.

חבל שאיננו נחשפים עוד לכתובת מכוערת על הקיר שתזעק לנו להתבייש, לחמול, לבקש סליחה ולהפסיק לבזות במעשינו, הנעשים בהיחבא, את עצמנו ואת יוצרנו. כמה כאב היה נחסך אז מילדים להורים מתעללים, מבני זוג הסובלים מאלימות מילולית, פיסית או כלכלית, מהורים שבניהם שכחו מהי מצוות כיבודם, מתלמיד מושפל, מפעוטות חסרי אונים שנחשפו לאלימות במעון, מקשישים מוכים ב"דיור מוגן".

השגחה, מוּסר וגבול, ביטאה צרעת הבתים, וחסרונם היום – ניכר.

בעיני רוחי אני צופה ברגע המטלטל של גילויה האקראי של אבן חשודה בקיר הבית, כך סתם, אולי בעת ניקויו לקראת שבת. תחילה יעשה ניסיון לשפשף. משזה לא יצליח, יהלום הלב, בהלה תעטוף והמחשבות תתרוצצנה. על מה נתפשתי, נתפשנו? מי עושה כאן בבית עוול שסופו להתגלות? איזו בושה! ואולי הוא/היא תאמר: "סוף סוף נחשפנו והסוד התגלה! תודה לך אבא שראית!"

חבל גם שאין היום צרעת הבתים, כמו זו שפקדה את בתי האמוֹרים וחשפה אגב כך אוצרות שהטמינו בכתלים לפני שיהושע כבשם (ויקרא רבה, י"ז).  כמה טוב היה לוּ בעקבות סימן הצרעת, היינו גוללים הצידה את הטינה, השיפוטיות והציניות ומזהים בַּאהוּב, שבפניו הצבנו חומת אבנים בצורה – אוצר ושפע.

[נעמי היא פסיכולוגית חינוכית ובוגרת בי"ס מנדל למנהיגות חינוכית, לתגובות: [naomieini1@gmail.com