מנתונים שפרסם בשבוע שעבר אתר הכנסת לכבוד יום האישה הבין-לאומי עולה שבעשרים השנים האחרונות חל גידול משמעותי בייצוגן של נשים בכנסת, עד למספר שיא של 37 נשים המכהנות בכנסת הנוכחית. יהיו אשר יהיו תוצאות הבחירות בעוד שלושה שבועות, די במבט ברשימות המפלגות השונות כדי לדעת כי בכנסת הבאה יכהנו פחות נשים (ככל הנראה פחות משלושים), אך הן יהיו מרקעים, מגזרים ותרבויות מגוונים יותר מאשר בעבר.

מגוון הדמויות הנשיות במגילת אסתר מציע דגמים שונים של פעולה ומנהיגות נשית. ושתי, זרש וכמובן אסתר מתנהלות באומץ בתוך מורכבות חיי הארמון ומנהלות דיאלוגים לא פשוטים עם הגברים שלצידן. אסתר כגיבורה הראשית מאפשרת לנו להתבונן בתהליך ההתפתחות שלה וכיצד היא מוצאת את קולה ומצליחה לעשות טוב לעמה מתוך הטרגדיה האישית שלה. שיאו של התהליך בפרק ד' כשנודע לה דבר צו המלך ומרדכי מדרבן אותה לעשות מעשה: "וּמִי יוֹדֵעַ–אִם-לְעֵת כָּזֹאת, הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת." (אסתר, ד', י"ג). בתשובתה של אסתר אליו נמצאת לא רק ההחלטה שלה לעשות מעשה אלא גם משמעותו העמוקה של המעשה שבחרה לעשות:

"וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר, לְהָשִׁיב אֶל-מָרְדֳּכָי.  לֵךְ כְּנוֹס אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן, וְצוּמוּ עָלַי וְאַל-תֹּאכְלוּ וְאַל-תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם–גַּם-אֲנִי וְנַעֲרֹתַי, אָצוּם כֵּן; וּבְכֵן אָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר לֹא-כַדָּת, וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי, אָבָדְתִּי. " (אסתר, ד', י"ד-ט"ז).

הפעולה הראשונה שדורשת אסתר היא לכנס את כל היהודים, להביא אותם כולם יחד לצום ולהתענות. היא אומרת שזה עליה, אך למעשה היא מניעה את העם לצום ולעשות תשובה בהמשך למסורת הנביאים ובדומה לתענית הציבור המעוצבת דורות אחריה במשנה נוכח בצורת, מגיפה או צרה הנתפסות כתגובה או עונש אלוהי לחוליי החברה. אמנם בתחילת פרק ד' מתואר כיצד מרדכי לובש שק ושם אפר בראשו ויוצא לרחובות העיר והפסוקים ממשיכים ומתארים גם כיצד בכל מקום שמגיע צו המלך "אֵבֶל גָּדוֹל לַיְּהוּדִים, וְצוֹם וּבְכִי וּמִסְפֵּד; שַׂק וָאֵפֶר, יֻצַּע לָרַבִּים" (אסתר, ד', ג'), אך לא כתוב בהם שהיהודים מקבלים את השק והאפר המוצעים להם, לא כתוב שהם מתכנסים יחדיו לתפילה ולא כתוב שהם בוחנים עצמם ואת חוליי החברה כדי לעשות תשובה נוכח הצרה שנגזרה עליהם. למה דרישה זו של אסתר כל כך משמעותית?

בשורש התנכלותו של המן ליהודים נמצאת אבחנתו כי "יֶשְׁנוֹ עַם-אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים" (אסתר, ג', ח'). גדולתה של אסתר אינה רק בכך שהיא מעיזה ופונה אל אחשוורוש, אלא בכך שלאורך התהליך היא מאחדת את היהודים כעם. היא פונה אל אחשוורוש ומכנה את היהודים עם ומולדת. מרדכי שעושה מכאן והלאה כל אשר היא מצווה עליו מקפיד לשלוח צווים לא רק לכל עם ועם כלשונו כפי שמודגש ארבע פעמים לאורך המגילה, אלא גם ככתבם וכלשונם של היהודים וכותב בהם כי "נָתַן הַמֶּלֶךְ לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל-עִיר-וָעִיר, לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל-נַפְשָׁם" (אסתר, ח', ט'-י"א). היכולת לעמוד על נפשם היא רק מתוך עמידתם כקהילה. ולא בכדי מצוות החג שקובעת אסתר לדורות הן כולן קהילתיות – משלוח מנות איש לרעהו, משתה, מתנות לאביונים וגם קריאת המגילה עצמה שבה טמון היסוד הזה.

בין אם היה זה נסיון חייה של אסתר שדווקא מתוך יתמותה ידעה את חשיבותה וכוחה של קהילה, בין אם היה זה פן נשי במנהיגותה שאפשר לה לאחד את העם, בחברת השבטים הישראלית, המפולגת והמסוכסכת אפשר לקוות שככל שתהיה המנהיגות מגוונת ומייצגת מכל הבחינות, ובפרט זו המגדרית, יימצאו יותר ויותר קולות ועשייה של חיבור, קהילתיות ומאמץ משותף לשיפור וקידום החברה ולהתמודדות עם האיומים עליה מבחוץ, אך קודם כל מבית.