לו היה נקלע לכאן אורח מאחת המדינות הרבות כל כך בהן אין משטר דמוקרטי, סביר מאוד שהיה מתרשם מחופש הביטוי, מהיכולת לבקר את השלטון, מהיכולת לבחור שלטון חדש. יום הבחירות יהיה עבור אורח זה הפגנת שיא של כל אותם ערכים. חג הדמוקרטיה. האזרחים שובתים ממלאכתם, פנויים לעסקי ציבור והולכים לבצע טקס הנערך במקומות מיוחדים על פי תקנון קפדני, כדי לממש את שותפותם בשלטון. מדוע אפוא התקופה הקודמת לחג הזה – והיום הזה עצמו –  מרגישים כאילו צנחנו לביב שופכין?. החברה חושפת את פניה המכוערות, הצעקניות, האלימות. כך למשל, הודיע לאחרונה מנהיג אחת המפלגות הגדולות שהקמפיין שלו יהיה חד, חסר רחמים וללא לקיחת שבויים. התסכול נוכח מצב עניינים זה גדול, כי הירידה לביבי צעקנות, אלימות ורכילות, באה במקום עליה אל מרכז ערכים גבוהים – חופש ביטוי, שוויון לפני החוק, חירות הממשל.

 

פרשת תרומה והבאות אחריה – תצוה, ויקהל ופקודי –  מתארות את הדרך בה בנה עם ישראל את מרכז ערכיו המשותף, את המשכן. ההנחה הייתה שהאלוהי – הנעלה, הערכי, האינסופי –  יכול לשכון בלב האדם ובתוך החברה. "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" – חברה שהאלוהי שוכן בקרבה היא חברה שערכיה גבוהים, שהערכיות בהתנהלותה גוברת על האינטרסנטי ובוודאי על השפל והמושחת. והנה, כשאלהים  קורא את העם למלאכה הוא אומר: "דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי" (שמות פרק כה, ב). האנשים נקראים להביא תרומה- כלומר להרים, ולהתרומם. ולא להישפל.  והקריאה היא לפעילות וולונטרית, למעשה נדיב – ידבנו. פועל המתפרש על ידי רש"י כך: "מלשון נדבה והיא לשון רצון טוב". הנדיבות והרצון הטוב מביאים את האדם להצטרפות מרוממת, מגביהה-מוסרית אל מרכז הערכים של החברה, המשכן לקודשיה.

 

האם אפשר למצוא דוגמה בדורותינו לפעילות כזו? כן. למשל – האופן בו הוקם הישוב היהודי בארץ ישראל במחצית הראשונה של המאה הקודמת, על ידי אנשים שליבם נדבם לעשות מעשה שהיה בו המון רצון טוב, ואידיאליזם, ועקשנות, ונכונות לחירוף נפש. על אנשים אלו, החלוצים והבונים, אפשר לומר את שנאמר בפרשת ויקהל על בוני המשכן: "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל-בְּצַלְאֵל וְאֶל-אָהֳלִיאָב, וְאֶל כָּל-אִישׁ חֲכַם-לֵב, אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה חָכְמָה בְּלִבּוֹ, כֹּל אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ, לְקָרְבָה אֶל-הַמְּלָאכָה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ" (שמות, פרק לו,ב). נשאו לבו- משמע שליבו נשא אותו, 'הרים' אותו.

 

נדבך נוסף לאפיון האווירה בבניית המשכן מוסיף הנצי"ב בפירושו 'העמק דבר' לפסוק זה. הביטוי 'נשאו לבו' מתפרש אצלו כשילוב של חכמה ורצון. על-פיו נשיאת הלב היא: "גם כן חכמת הלב לבטוח שיצליח בזו הפעולה, ושירצה לקבל על עצמו להתקרב אל המלאכה, אף על פי שלא למד מעולם אומנות זו". כלומר – תקופת בניית עולם, מאופיינת בהעזה ליזום, ליצור את החדש שמעולם לא למדו לעשותו כי הוא לא היה קיים.

 

מה צריך לקרות כדי להחזיר לנו, את האופי הזה של עיסוק בצרכי הכלל? השמחה, היצירתיות, האומץ, ומעל לכל – ההגבהה המוסרית? אינני יודע, אבל אני שם לב לכך שהמשכן ליכד את החברה סביב נקודה גבוהה ממנה. הדמוקרטיה תרים את האדם לגובה ערכי אם הא תיתפס כהכרעה חברתית ערכית הבאה לתת מקום לכל אדם. מאידך, אם תיתפס הדמוקרטיה באופן ירוד – כמשטר המעניק טובות הנאה למנהליו ומאפשר השגת אינטרסים על ידי קבוצות לחץ לחבריהן – או אז היא תמשיך להוריד מטה את האדם והחברה.