בני ישראל קיבלו אך הרגע את עשרת הדברות, והנה הם מקבלים בפרשתנו רצף עמוס של ציוויים מפורטים. הפרשה פותחת בדיני עבד עברי שניתן לשער כמה קרובים הם לליבם של מי שזה עתה יצאו לחירות, וממשיכה לדיני נזיקין, קורבן פסח וביכורים, ועוד אחרים. את מרביתם של החוקים ניתן לקיים עוד במסע אל הארץ המובטחת אך יש ביניהם כאלה שיהפכו רלוונטיים רק לאחר הישיבה לבטח בארץ, והם מרמזים על העושר והשגשוג הצפויים לעם. כך למשל ביחס לשמיטה: "וְשֵׁשׁ שָׁנִים, תִּזְרַע אֶת-אַרְצֶךָ; וְאָסַפְתָּ, אֶת-תְּבוּאָתָהּ.וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ, וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ, וְיִתְרָם, תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה; כֵּן-תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ, לְזֵיתֶךָ". (שמות כג' י-יא'). הציווי כמו אומר: לא זו בלבד שתהיו עובדי אדמה, אלא שתראו פרי בעמלכם, בשדה ובכרם, כך שתוכלו להרשות לעצמכם לשמוט שנה שלמה.

נדמה לעצמנו כמה מבני ישראל נמצאים בקהל. זה מכבר הם היו עבדים לפרעה, הם פוסעים יום אחר יום בישימון הגדול, לאט לאט, בדרך שאין הם יודעים כמה עוד היא עתידה להימשך וכאשר הם שומעים את המשפטים, אוזניהם מתחדדות אל עבר החזון האוטופי הנרמז בהם על בית, שדות, שגשוג חקלאי, זכויות חברתיות ועוד. סביר שעבור חלקם מדובר בדברי בדותות דמיוניים, והפער שבין הדברים המתוארים למציאות היום-יומית מעורר אצלם ספקנות רבה וזלזול. אך עבור חלק מבני ישראל יש בתיאור המוצע מתן כוח להמשיך ולהתמיד בדרך. לימים יתברר שלמרות הקשיים שעוד צפויים בדרך, התחזית האופטימית היא זו שהתממשה, וגם אם לא באותו הדור שיצא ממצרים, בני ישראל אכן מגיעים אל הארץ שהובטחה להם.

השבוע, לפני מעט יותר מ-120 שנה, התפרסם ספר שמשחזר במידת מה את הרגעים המתוארים בפרשה. בל' בשבט תרנ"ו (1986), פרסם הרצל את 'מדינת היהודים' ובו, בין היתר, תיאור אוטופי של המדינה היהודית העצמאית על שלל מבניה וחוקיה. אנו יודעים לומר שהספר – והחזון האוטופי במרכזו – התקבל על ידי מעטים בלבד, וכי רוב היהודים –על פני הקשת שיהודי אירופה בסוף המאה ה-19 הציעו – זלזלו, לעגו וצחקו לחיבור הדמיוני והלא ריאליסטי שפורסם. ואין לנו להיפלא – כיצד אפוא יהודי גלותי-אירופי, הנטוע בתוך מולדתו, יכול לאחוז בדמיונו את המדינה שהרצל חלם עליה? עם זאת, דווקא אלו שהתמסרו לחזון הם שאפשרו את הוצאתו מהכוח אל הפועל.

בהפטרה של פרשת משפטים, הנקראת מתוך ספר ירמיהו, מתוארת מציאות בה לאחר שבני ישראל הגיעו אל הארץ המובטחת, הם החלו זונחים את הציווים והחוקים שניתנו להם, ואף החלו עובדים עבודה זרה ונוטשים את הברית עם אלוהים:  "וַתָּשֻׁבוּ, וַתְּחַלְּלוּ אֶת-שְׁמִי, וַתָּשִׁבוּ אִישׁ אֶת-עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת-שִׁפְחָתוֹ, אֲשֶׁר-שִׁלַּחְתֶּם חָפְשִׁים לְנַפְשָׁם; וַתִּכְבְּשׁוּ אֹתָם–לִהְיוֹת לָכֶם, לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת".(ירמיהו, לד, יג-טז'). בפרשתנו הובהר כי עבד ישוחרר בשנה השביעית, אך הנה מתגלה כי בני ישראל אומנם משחררים את העבדים, אך לאחר מכן תופסים אותם ומשעבדים אותם בשנית. דווקא המשפטים בהם פותחת הפרשה ושלכאורה הם הקרובים ביותר לליבם של עם העבדים שזה עתה שוחרר, מופרים על ידי העם, וירמיהו מנבא עליהם את חורבן הבית ואת הגלות.

הגם שהמדינה שהוקמה כאן שונה בתכלית מהחזון המתואר ב'מדינת היהודים', מעניין לחזור לקרוא בו ולבחון מהי נקודת המוצא והעומק ממנה כותב הרצל – רדיפות היהודים בארצות מוצאם? ההסכמות הבין-לאומיות שהניח הרצל כתנאי למדינה? כללי העבודה וחברת הצדק האוטופית שביקש לחדש בארץ? ולשוב ולבדוק בעצמנו – עד כמה נקודה זו שלובה בזהות הבסיס שלנו כחברה? האם אנו ערים לה ומחויבים לתיקון הנובע ממנה או שמא דווקא זו היא נקודת עיוורון וכשל שלנו שעשויה להמיט עלינו חורבן.