בשבועיים האחרונים למדתי עם שתי קבוצות בקולות את הציווי: "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת-עֲמִיתֶךָ, וְלֹא-תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" (ויקרא יט). עסקנו בנושא התוכחה בהקשר של מקום העבודה, סביב הצורך לתת משוב לעובדים, ולעיתים אף להעמידם במקום כשהם פועלים לא נכון. אני מאמינה שיש לנו מה ללמוד מיתרו בהקשר זה.

יתרו מגיע אל משה המדברה, שומע על כל סיפור יציאת מצרים, מכיר בגדלותו של אלוהים ועורך סעודה.  יתרו רואה את כל הטוב, את גדולתו של משה כמנהיג, ועם זאת, רואה גם את החיסרון הגדול באופן ההנהגה שלו.

בשלב ראשון הוא פונה אל משה בשאלות לפני שהוא שופט אותו – "וַיֹּאמֶר, מָה-הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם. מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ, וְכָל-הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן-בֹּקֶר עַד-עָרֶב?" – בשאלה הראשונה הוא בכלל שואל לפשר עבודתו, הוא צריך להבין במדויק מהו פועלו של משה, ובשנייה הוא תוהה על שיטת העבודה שנראית לו בעייתית. עצם הפתיחה בשאלה מאלצת את משה להגדיר את הדברים: מהו בדיוק הצורך שעליו הוא נותן מענה, ומדוע בחר דווקא בשיטת העבודה שלו? "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, לְחֹתְנוֹ:  כִּי-יָבֹא אֵלַי הָעָם, לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים  כִּי-יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר, בָּא אֵלַי, וְשָׁפַטְתִּי, בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ; וְהוֹדַעְתִּי אֶת-חֻקֵּי הָאֱלֹהִים, וְאֶת-תּוֹרֹתָיו". משה מציין את תפקידיו: להיות מתווך בין העם לאלוהים, ולשמש כשופט.

לאחר שלב השאלה וההקשבה, יתרו לא חושש מלבקר, ולא מתחבא מאחורי רמיזות, אלא אומר דברים בישירות ובפשטות: "וַיֹּאמֶר חֹתֵן מֹשֶׁה, אֵלָיו:  לֹא-טוֹב, הַדָּבָר, אֲשֶׁר אַתָּה, עֹשֶׂה" פירוש חזקוני (חזקיה בן מנוח, מאה 13 צרפת) מוסיף כאן את המילה: 'לא טוב בעיני' – הוא מדגיש עוד יותר את העובדה שיתרו לא בא בשיפוטיות, אלא באהבה.

מתוך הקשבה לתשובתו של משה, מצליח יתרו להפריד בין שני מרכיבים שונים בתפקידו: הבאת דבר האלוהים, ושיפוט. מתוך הפרדה זו יגיע גם הפתרון. רגע לפני שיתרו מציע את הפתרון שלו הוא אומר למשה: "עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי, אִיעָצְךָ, וִיהִי אֱלֹהִים, עִמָּךְ". יתרו בכנותו, מדגיש את המקום הנקי ממנו הוא מגיע, וכך זה עובר אל משה.

בין יתרו ומשה נוצרה קירבה שעוזרת מאוד לקבלת תוכחה. ניתן לראות זאת גם דרך התארים השונים של יתרו לאורך הפרשה. בחלק הראשון, הוא מכונה "יתרו חותן משה", בשלב בו הוא עורך סעודה לכולם הוא מכונה "יתרו", וכאן, הכתוב מסתפק בכינוי: "חותן משה" – הקרבה ביניהם היא זו שמכתיבה את המהלך בשלב זה.

לאורך כל הדרך יתרו נזהר מאוד שלא לפגוע בכבודו של משה, ולשמר את מקומו המרכזי כמקשר בין העם לבין האלוהים. מתוך כל אלה מקבל משה את התוכחה, את ההצעה המחודשת ומיישמה מיד. "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, לְקוֹל חֹתְנוֹ; וַיַּעַשׂ, כֹּל אֲשֶׁר אָמָר".

לשאול, להקשיב, לדבר בפשטות ובישירות מתוך מקום נקי המבקש את טובת השני, לדבר מתוך קירבה ואהבה, לכבד. זוהי הדרך לתוכחה טובה שמלמד אותנו יתרו, האיש שזכה שפרשת עשרת הדיברות תיקרא על שמו.

"הרבה למדתי מרבותי, ומחבירי – יותר מרבותי, ומתלמידי – יותר מכולן" (תענית דף ז עמוד א). תודה לקבוצת מובילי חינוך ורווחה, ולבית המדרש של המועצה האזורית רמת נגב על חידושי התורה בהם זיכוני.