פרשת ויגש מביאה אל סיומה את הדרמה המשפחתית של יעקב ובניו ובה מתאחד יעקב עם בנו האהוב יוסף. שיאה של הפרשה מגיע לטעמי עוד קודם לכן, כשאחרי כל הקשיים והנסיונות שהעמיד בפניהם, פורץ יוסף בבכי ומגלה לאחיו את זהותו.

בתחילה הוא מסתפק באמירה "אני יוסף" והם נבהלים מפניו. לאחר מכן הוא שב ומציג את עצמו: "אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם, אֲשֶׁר-מְכַרְתֶּם אֹתִי, מִצְרָיְמָה." ניתן להניח שהפירוט נועד כדי לסבר את אוזניהם ולו בשביל לומר שאין זהו צירוף מקרים ולא מדובר באדם אחר ששמו יוסף. אך הוא גם מנכיח שוב את נקודת הפתיחה של יוסף וכמה רחוקה, קשה ומנוגדת היא לסיטואציה הנוכחית – ילד שנבגד על ידי אחיו שמכרו אותו לעבדות. יחד עם זאת, יוסף אינו מזכיר זאת כדי להטיף לאחיו או להכאיב להם, להיפך, הוא ממקם עצמו שם, וממהר להמשיך בשטף דיבורו:

ה וְעַתָּה אַל-תֵּעָצְבוּ, וְאַל-יִחַר בְּעֵינֵיכֶם, כִּי-מְכַרְתֶּם אֹתִי, הֵנָּה:  כִּי לְמִחְיָה, שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם.  ו כִּי-זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב, בְּקֶרֶב הָאָרֶץ; וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים, אֲשֶׁר אֵין-חָרִישׁ וְקָצִיר.  ז וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם, לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ, וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם, לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה.  ח וְעַתָּה, לֹא-אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי, הָאֱלֹהִים; וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה, וּלְאָדוֹן לְכָל-בֵּיתוֹ, וּמֹשֵׁל, בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם. (בראשית, פרק מ"ה)

שלוש פעמים חוזר ומרגיע יוסף את חששות אחיו וחושף בפניהם את המשמעות והשליחות שגילה בתלאות שעברו עליו. מצד אחד, הטרנספורמציה שעבר יוסף מאותה נקודת שפל ועד לנקודה ממנה הוא מדבר איתם כשהוא 'נגיד-מצרים' כמעט ואינה נתפסת. השינוי הפנימי שחל בו מילד גאוותן שמקנטר את אחיו בחלומותיו, ל"מבוגר האחראי" שיודע כיצד לפנות אליהם בדברים ומוצא טעם והכוונה בייסורים שהיו מנת חלקו, מעיד כיצד נבנו אופיו ותפיסת עולמו מתוך המשברים שחווה ואיזה כח פנימי יצקו בו. מצד שני, הנרטיב של יוסף אמנם מאפשר את האיחוד המשפחתי המרגש, אך מעלה שאלות מוסריות כבדות משקל על כוונה, אחריות ובחירה אישית. הייתי רוצה לחשוב שיש מעשים שלא יעשו, לא משנה איזו השתלשלות אירועים הם יצרו.

בקוראי את הפרשה עומדת לנגד עיני דמותה של נדיה מוראד, צעירה ממוצא יזדי לה הוענק השבוע פרס נובל לשלום. נדיה נשבתה ושועבדה על ידי דעאש במשך שלושה חודשים ומאז שהצליחה להימלט היא מקדישה את כל זמנה ומרצה כדי לספר את סיפורה, להעלות את המודעות לקורבנות מין במלחמה ולרתום את הקהילה הבינלאומית לטיפול בנושא. היא ניצלה את נאומה לכבוד קבלת הפרס כדי לשוב ולקרוא לעשיית צדק ולבוא חשבון עם הפוגעים: "תודה על הכבוד, אבל העובדה היא שהפרס היחידי שיכול לשקם את הכבוד העצמי הוא צדק והעמדתם של האחראים לדין".

לא זו בלבד שנדיה הצליחה לחלץ עצמה מן ה"בור", לצמוח מהמקום הנמוך ביותר, החשוך ביותר וחסר התקווה ביותר, אלא היא לקחה על עצמה להעביר מסר, לשנות תודעה ולפעול למען אלו שעודן נמצאות שם. אילו כוחות נפש נדרשים כדי לצקת משמעות ותקווה לסבל שחוותה וכמה כח ועוצמה נדרשים כדי להיבנות ממנו לאישה מעוררת ההשראה שהיא:

Today is a special day for me. It is the day when good has triumphed over evil, the day when humanity defeated terrorism, the day that the children and women who have suffered persecution have triumphed over the perpetrators of these crimes.

I hope that today marks the beginning of a new era – when peace is the priority, and the world can collectively begin to define a new roadmap to protect women, children and minorities from persecution,in particular victimsof sexual violence.

 

לקריאת הנאום במלואו, לחצו כאן