פסוק אחד בתחילת הפרשה מסכם את חייה של שרה. חצי פסוק מתאר את מותה בנסיבות לא ברורות, חצי פסוק מתאר את אבלו של אברהם על אשתו. 14 פסוקים מתארים את קניית הקרקע לקבורתה. מה המשמעות של נתון זה? המוות חשוב מהחיים? בתרבות המצרית העתיקה,  החיים שאחרי המוות היו חשובים ביותר, והמצרים האמינו שהם יכולים להשפיע על טיבם בהכנת מקום קבורה ראוי. יחד עם זאת, זה לא העניין כאן שהרי הפסוקים אינם מרחיבים בתיאור הקבר אלא בתיאור שלבי המו"מ בין אברהם לבין עפרון וקהילתו בתהליך הקנייה. מה משמעותי כל כך בעניין זה? כדי להשיב נעיין בתיאור המו"מ.

 

כל הצדדים במו"מ מתנהגים כמי שהשיקול הכלכלי אינו בראש עניינם. עפרון מציע שדהו בחינם; אברהם דורש לשלם; בני חת, נציגי הרשות המקומית והקהילה, לא מערימים קשיים על דרכו של הגר הרוצה לקנות קרקע לשימוש אורך טווח בקהילתם ואף לא 'גוזרים קופון' בדמות מיסוי. אם נקרא את הסיפור ללא הציניות המאפיינת כמה מדרשים ופרשנים, הוא יהפוך לסיפור מופת על קהילה המאפשרת לזר למצוא מקום בתוכה, ועל זר עשיר וחזק (אברהם הביס ארבעה מלכים בקרב, 'כופף' את פרעה וכרת ברית עם אבימלך) המתנהג בדרך ארץ ובכבוד כלפי המקומיים. גם אמונתו של אברהם שחברון וכל הארץ שסביבה תשתייך לצאצאיו לא הפריעה לו להתנהג כך.

 

ישנה פרשה נוספת המתארת מו"מ שמתנהל בדרך לא שגרתית. כשאברהם מנצח את ארבעת המלכים, מציע לו מלך סדום את כל הרכוש הבזוז, כדי שישחרר את השבויים. אברהם דוחה את המתנה ומנמק: "הֲרִימֹתִי יָדִי אֶל יְהוָה אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶ, אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ, וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם".

 

הנימוק קושר תודעה דתית בהתנהגות חברתית. האמונה ששמים וארץ וכל אשר בם הם קניינו של אל עליון, מורידה באופן דרסטי את רמת החמדנות, ומעוררת רצון ליצירת שיח המשקף את החוקיות האמיתית של העולם. בשיח כזה, אדם אינו מתרברב ברכושו או בתרומות שתרם. תפיסת עולם כזו אינה מדרבנת לחיים של מיקסום רווחים, אלא בונה ערך לחיים צנועים ופשוטים בהם אדם נהנה מקנייניו שרכש כדין. וכך נאמר, מאות שנים אחר כך, במסגרת אותה תפיסה: "שיר הַמַּעֲלוֹת אַשְׁרֵי כָּל יְרֵא יְהוָה הַהֹלֵךְ בִּדְרָכָיו. ב יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָך" ְ(תהלים קכ"ח)

 

כמה טרגי ואירוני שחברון בכלל ומערת המכפלה בפרט הפכה למוקד של קונפליקט עמוק וקשה הנאבק על הבעלות והמתנהל באלימות קשה וללא כבוד הדדי. מה סוד הדבר? כיצד הפכה הברכה לקללה? וכיצד חוזרים לברכה המקורית?

 

אני מציע לחשוב על כוח המילה. אברהם ובני חת גשרו  על הפער ביניהם בכוחן הקסום של מילים. אברהם אמר: " גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת קֶבֶר עִמָּכֶם וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי"; ובני חת אמרו  – שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ קְבֹר אֶת מֵתֶךָ". אחרי פתיחה כזו, מתאפשר משא ומתן של שלום.

 

ואולי נתחיל במילת המפתח שיצר אברהם – "אחוזת קבר". אולי נפרש אותה לא כמקום בו אנו אוחזים ואז נאבקים באחרים על אחיזתם, אלא נפרשה כמקום שאוחז בנו, כי הוא מכיל רבדים מזהותנו. וכדברי הרב מנחם פרומן ז"ל: "לא הארץ שייכת לנו. אנו שייכים לארץ". ממקום כזה, שותפות עם בני ישמעאל בקבר אבותינו הקדומים אינה פוגעת, כי אם מוסיפה.