בשבוע שעבר פורסם כי בערב חגי תשרי הכריע השופט מנחם מזרחי לזכות אישה שהואשמה בגניבה, למרות ראיות מוצקות נגדה והודאה מפורשת שלה במעשה. האישה, אם יחידנית לשניים, גנבה כרטיס אשראי מתיבת הדואר של שכנתה והשתמשה בו בכדי לקנות אוכל לה ולילדיה.

השופט מנמק את הכרעתו בכך שסכום הגניבה פעוט, ושעומדת לנאשמת הגנת זוטי דברים – מקרה בו העבירה אינה עומדת ברף מינימאלי ואינה פוגעת פגיעה ממשית בערך המוגן על ידי העבירה (סעיף 34א בחוק העונשין). בפסק הדין, מסתייג השופט כמובן באופן ברור מהאפשרות שמישהו יראה בפסק דינו הכשר או היתר לבצע גניבה בעתיד, ועם זאת מכריע לזכותה ולא להכתימה בעוון פלילי.

בסיפור הפיכת סדום ועמורה, מאירה פרשת השבוע "וירא" מדמותו של אלוהים כשופט ומשתפת אותנו במעין התלבטות שלו בשאלה כיצד להעניש את סדום ובהחלטתו לשתף את אברהם בגזירה:

יז וַיהוָה, אָמָר:  הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם, אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה.  יח וְאַבְרָהָם–הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל, וְעָצוּם; וְנִבְרְכוּ-בוֹ–כֹּל, גּוֹיֵי הָאָרֶץ.  יט כִּי יְדַעְתִּיו, לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת-בָּנָיו וְאֶת-בֵּיתוֹ אַחֲרָיו, וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְהוָה, לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט–לְמַעַן, הָבִיא יְהוָה עַל-אַבְרָהָם, אֵת אֲשֶׁר-דִּבֶּר, עָלָיו.  כ וַיֹּאמֶר יְהוָה, זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי-רָבָּה; וְחַטָּאתָם–כִּי כָבְדָה, מְאֹד.  כא אֵרְדָה-נָּא וְאֶרְאֶה, הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה; וְאִם-לֹא, אֵדָעָה. (בראשית, פרק י"ח)

אברהם מבקש בתגובה לסנגר על סדום ולמצוא בה נקודות זכות בדמותם של צדיקים שבעבורם ראוי להציל את העיר, ועל פי חלק מהמפרשים קובע (ולא שואל) כי "חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כָּל-הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט" (שם, פס' כ"ה). התוצאה ידועה – למרות עמידתו של אברהם מול אלוהים סדום נהפכת, אך בעצם קיומה של השיחה טמון המסר המשמעותי מפרשה זו.

ניעזר ברש"ר הירש להבנת הרעיון – הרש"ר מתעכב על תיאור הבחירה לשתף את אברהם כשומר דרך האל "לעשות צדקה ומשפט". הוא מבאר כי משפט בדרך העולם הוא הדין, התביעה המשפטית הפשוטה. צדקה, לעומת זאת, היא תביעת חסד שתוקפה אלוהי. מטבע הדברים, המשפט קודם לצדקה – ראשית נקבע הדין ולאחר מכן ניתן לעשות צדקה ולנהוג לפנים משורת הדין או לנקוט במידת החסד. מדוע קדמה כאן הצדקה למשפט?

"כאן קדמה 'צדקה', מאחר שכאן יש להכריז על המחאה הגדולה מצד תורת ישראל נגד השקפת החיים ותורת המדינה של סדום. לא במשפט תפדה הארץ אלא בצדקה. בשורה זו עתידים בית אברהם לבשר לעולם ולספר באזני הברואים." (הרש"ר הירש, ד"ה צדקה ומשפט)

גם בסדום נעשה משפט ונקבע דין, אלא שדין זה כדברי הרש"ר הירש היה לחרב פיפיות כשקבע את ערכו של האדם במידת התועלת שבו ותו לא. דין שהוא עיוור לצורכי האדם ומצוקותיו ובז לחלשים בחברה. הקביעה שאברהם שומר צדקה ומשפט אינה הסיבה לשתף את אברהם, אלא התכלית – אברהם הוא זה שיש בכוחו לחנך לדרך זו של הקדמת הצדקה למשפט ושמירת החמלה והחסד בתוך סד הדין.

אני מדמיינת את אותה אישה נבוכה עונה לשאלות השוטרים שהוזעקו לקופת הסופר, משתרכת אל חדר החקירות, נאלצת לבקש סיוע משפטי ומוצאת עצמה עומדת מול לא פחות משלושה תובעים בבית המשפט. כל שלב בתהליך הזה יש בו להעניש ולהרתיע בפני עצמו ואני תוהה עד כמה הכרחי היה למצותו במקרה זה, ומתנחמת בגילוי כי יש שופט בארץ העושה משפט שהוא אף צדקה, וכפרפראזה: "יש שופטים ברמלה".