השבוע בז' בחשוון (16 באוקטובר) חגגנו את יום העליה, חג שלפי לשון החוק נועד להכרה בחשיבותה של העליה לארץ ישראל כבסיס לקיומה של מדינת ישראל. החג נקשר לפרשת לך לך, שאכן, מציגה לנו את סיפורה של משפחת העולים הראשונה.

בסוף פרשת נח מסופר על תרח, אביו של אברהם, שיצא מאור כשדים עם משפחתו ללכת ארצה כנען-

"וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת־אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת־לוֹט בֶּן־הָרָן בֶּן־בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד־חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם" (בראשית יא, לא).

תרח לא המשיך ארצה כנען וכך זכה אברהם בנו להיות העולה הראשון. כזכור, ה' מצווה את אברם בתחילת פרשתנו:

"לֶךְ־לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ: וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה: וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה"
(שם יב, א-ג).

העליה של אברהם היא אידאולוגית, לא למקום ספציפי אלא לפי הצו האלוהי ובצד עלייתו ישנה גם הבטחה אלוהית לברכה. אין אנו יודעים מדוע עזב תרח את מולדתו, אך נראה כי לא מסיבות אידיאולוגיות. תרח הוא מהגר. יהיו אשר יהיו הסיבות שבגינן עזבו את ארץ מוצאם לאף אחד מהם לא המתינה ארץ זבת חלב ודבש.

אברהם היה נתון תחת רעב קשה ועזב את הארץ. הוא לא רק העולה הראשון אלא גם היורד הראשון. ומה היה גורלו של תרח? התורה מציינת את מותו של תרח לפני ציון עזיבתו של אברהם את חרן ונוצר רושם שזה הסדר הכרונולוגי של הדברים, אבל אם מדייקים בפסוקים מתגלה כי אברהם נולד כשתרח היה בן 70, אברהם עזב את חרן בגיל 75, כאשר תרח היה בן 145, כששים וחמש שנים לפני מותו של תרח בגיל 210. וכך יוצא כי תרח חי בבדידות, תוך ניתוק ממשפחתו, עשרות שנים. המדרש מסביר את הקושי הכרונולוגי ובעיקר את העובדה שאברהם לא טיפל באביו כפי שמתחייב בכך שתרח היה רשע. המדרש ממשיך ומסביר את העובדה שמתוך כל הרשימה הגניאולוגית שמתחילה משם בנו של נח, רק עובדת מותו של תרח מצויינת, בכך שמבחינה רוחנית הוא מת, גם אם פיזית היה חי. ואני תוהה, האם הפרידה מהבן והנכד הייתה קשה מדי? האם היא זו שגרמה למותו בעודו חי?

יהיו הסיבות להגירה אשר יהיו, יש לה את הצד האפל, המאתגר ואף קשה לשיתוף ללא הומור שהוא לפעמים שחור. בתערוכה שמתקיימת במוזאון ישראל הציגה האמנית יוצאת אוקראינה את הסיפור של העליה הגדולה של שנות ה-90 מנקודת ראותה, סיפור שלא פשוט לשמוע ולא פשוט לראות. אכן, לכל עליה יש סיפור מורכב וכולנו סוחבים אותו בתוכנו, עוד מאור כשדים.

בשיר של יהודה עמיחי נכתב:

הֲגִירַת הוֹרַי לֹא נִרְגְעָה בִּי
דָּמִי מַמְשִיךְ עֲדַיִן לְשַקְשֵק בְּדַפְנוֹתַי
גַּם אַחַר שֶכְּבָר הֻנַּח הַכְּלִי עַל מְקוֹמוֹ.

גם אני עליתי ארצה מעיר מולדתי, לנינגרד, בשנות ה-90. היה זה סיפור הצלחה של נערה צעירה, חזקה  ומשכילה, שעלתה לארץ לבדה מתוך קשר עמוק לעם ישראל ומדינת ישראל של חלומותיה. מיד התחלתי את לימודיי בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית אותם השלמתי עוד בהיותי עולה חדשה. תואר זה נשמר זמן רב. זה הסיפור החיצוני, אבל הלב זוכר את האתגר הגדול שבמפגש עם המציאות הישראלית, ההתמודדות והכאב, הבדידות והתחושה של חוסר שליטה בחיי.

כולנו הכלי הזה שבו משקשקים הנוזלים ולפעמים מייצרים גלים ואף סערות. אולי לכן, הכניסה לארץ נראית כמו טקס חניכה אכזרי לאחווה בקולג' בסרטים אמריקאים. כנראה שחג העליה מציין שעליית ה90 עברה אותו. נמתין לסיפור הבא או נשקיט את הגלים?

*אנו שמחים על הצטרפותה של אירנה לצוות מנחי קולות ומברכים אותה בברכת אלוהים לאברהם בפרשתנו: "היי ברכה". בהזדמנות זו מאחלים ברכה גם ללומדים החדשים בקבוצת עמיתים דוברי רוסית בהנחייתה ובהנחיית דודו ליברמן.