" וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ… "  (דברים, ט"ז, י"ג-י"ד)


שבת חול המועד סוכות, נפשנו נמלאה שרשראות, ניחוחות אתרוג ותמרים, משפחתיות, טיולים ותקוות מבושמות של שנה חדשה. ובעיצומה של החגיגה, דווקא בעונג השבת של החג בו ציוותה התורה לא פחות משלוש פעמים לשמוח, נקראת מגילת קהלת הידועה בגישתה המפוכחת והקודרת. מה מקומו של קהלת בעיצומה של שמחת החג?

כבר בגמרא מסופר לנו על דיון בין חכמים כיצד לנהוג במגילה הפכפכה ומלאת סתירות זו. מעניין לראות שאחת הדוגמאות היא יחסו הסותר של קהלת לשמחה: "כתיב 'ושבחתי אני את השמחה'  וכתיב 'ולשמחה מה זה עשה'?" (בבלי, שבת, דף ל' ע"ב). תשובתם של חכמים והכרעתם שלא לגנוז את המגילה נשענת על תפיסת עולמם האמונית – קהלת פותח וחותם את המגילה בדברי תורה והם מיישבים אחת-אחת את הסתירות שמצאו בה מתוך תפיסה זו. היחס הכפול לשמחה מבחין לדידם בין שמחה הנובעת מחיי החומר והגשמיות, עליה אמר קהלת "גַם-הוּא הָבֶל" (קהלת, פרק ב פסוק א), ובין שמחה של מצווה שהיא זו שקהלת משבח ושמתוכה שורה השכינה בעולם.

למרות דברי חכמים, עיון בטקסט מלמד שגם בפסוק אותו הם מצטטים בשבחה של השמחה מתייחס קהלת להנאות הגוף והחומר: "וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי, אֶת-הַשִּׂמְחָה, אֲשֶׁר אֵין-טוֹב לָאָדָם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ, כִּי אִם-לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׂמוֹחַ" (שם ח, טו), כך שתשובת חכמים לא נותנת מענה טוב דיו לדברי קהלת, מה גם שממילא אין בתשובתם מענה למי שאינו אוחז בתפיסת עולם אמונית. ננסה לתור אחר מענה אחר.

קהלת מעיד על עצמו לקראת סיום המגילה: "שֶׁהָיָה קֹהֶלֶת חָכָם: עוֹד, לִמַּד-דַּעַת אֶת-הָעָם, וְאִזֵּן וְחִקֵּר, תִּקֵּן מְשָׁלִים הַרְבֵּה." (קהלת, י"ב, ט'). אך דווקא החכמה אותה מדגיש קהלת לאורך המגילה היא כנראה גם זו שמקשה עליו את השמחה, ולא בכדי כשהוא מתאר מה נותן האל לאדם שנושא חן בעיניו, הוא מעמיד אל מול השילוש "אוכל, שתיה, שמחה" משולש אחר: "כִּי לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו, נָתַן חָכְמָה וְדַעַת וְשִׂמְחָה" (קהלת, ב', כ"ו).

מכל אלו אני שומעת את משאלת לבו ואף מצוקתו של מי שכשרונותיו הטבעיים ויכולת ההתבוננות שלו, להלן חכמה, כמו גם היכולות האינטלקטואליות והלימוד המעמיק, להלן דעת, ביטלו מלבו את היכולת הפשוטה לשמוח. סיון הר שפי ניסחה זאת נפלא בשירה תפילה, הפונה לא לאלוהים כי אם לשלמה, החכם מכל אדם:

תפילה

תְּפִלָּה לִשְׁלֹמֹה
שֶׁלֹּא אֵדַע לְעוֹלָם שְׂפָתָן
שֶׁל צִפֳּרִים וּבְהֵמוֹת
שֶׁלֹּא אָבִין גְּעִיָּה כְּקִינָה
שְׁרִיקָה כִּתְפִלָּה
צִיּוּץ כְּמִזְמוֹר תְּהִלִּים
אֶלָּא יְהֵא נִגּוּנוֹ שֶׁל עוֹלָם
עוֹבֵר בְּסִכְלוּתִי
וּמְמַלְּאָה שִׂמְחָה.

ברגישותו זו קרוב אולי קהלת יותר מכל לזרם הפילוסופיה הקיומית (האקזיסטנציאליזם) ומקדים באלפי שנים לבטא קשיים ותהיות שאנו מוצאים אצל קירקגור, ניטשה, סארטר, קאמי ואחרים. הוא אף מקדים להציע לחסן את הנפש ולבסס את החיים על עשייה מתמדת, העולה בקנה אחד עם מוסר נקי ואמיתי, וכן, גם על שמחה. גם בתפיסת עולם חילונית שאין בה מקום לכוחות עליונים או מיסטיקה, כדאי לשמור על מקום שהינו מוגן משאלות, חקירה או דעת. זהו מקום לפליאה, לשמחה פשוטה ונקייה בטוב וביש שסביבנו, לנו ובנו, ולחלוק אותה עם יקירנו ועם הזקוקים לנו. כדברי הפסוק: "חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ: וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ" (דברים, ט"ז, י"ג-י"ד).