הפתיח לשירת האזינו הוא פניה אל השמים והארץ להאזין לשירה: "הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי". ננסה לפענח מה תפקיד השמים והארץ כאן וכיצד הדבר מעיד על עוצמת המילה וכוחות הבריאה שבה.

שירת האזינו היא מסמך המגולל את הפרדיגמה, תבנית-העל, של תולדות ישראל. ה' פוקד על השמעת השירה לבני ישראל כדי שבבוא היום, כאשר חלקיה הקשים יתממשו, ידע מדוע זה קרה לו ואולי יתקן את דרכיו. על כן השמעתה היא אקט של עדות. כאמור: "והיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד [..]ֹ כִּי יָדַעְתִּי אֶת יִצְרוֹ אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה הַיּוֹם".

ואף הפניה לשמים ולארץ להאזין לשירה היא אקט של עדות – "הַקְהִילוּ אֵלַי אֶת כָּל זִקְנֵי שִׁבְטֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם וַאֲדַבְּרָה בְאָזְנֵיהֶם אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְאָעִידָה בָּם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ".

מה עומד מאחרי פניה זו לשמים ולארץ שיעידו? האין זו מליצה בעלמא ?

פתרון לשאלה אפשר למצוא בשילוב בין הכלל שקובעת המשנה בהלכות הוצאה להורג [סנהדרין, פרק ז] הקובע שהעדים משתתפים בהוצאה להורג של זה שהורשע על פי עדותם, לבין האמור בפרשת 'והיה אם שמוע' המסדירה את ההתחייבות החוזית שבין אלהים ועמו. שם נאמר: "והיה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי [..] לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם:וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ: וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ. הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם:וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה". (דברים יא,יג-יז)

צירוף שתי הפרשיות מסביר את חוקיות השכר והעונש לישראל. שמים וארץ נקראים להעיד ולהעניש או לתגמל את הנידון, עם ישראל, מכח התחייבותם כעדים!

מדוע ואיפה נוצרה התחייבות זו? על כורחנו – בשירת האזינו. מעמד עדות זה, בו נמסר הידע של ה' אודות המהלך ההיסטורי של קורות ישראל למנהיגי ישראל, מטמיע את הידע הזה בתשתיות הקיום – השמים והארץ – והופך אותו לחלק מהנצח. מרגע זה, הברית בין ה' לישראל יצאה מהגדר של הבטחות ורצונות והפכה לתופעה אובייקטיבית.

בקריאה החז"לית של הפרשה הפכה שירת האזינו לאבטיפוס של תורה, ומעמד השמעתה על ידי משה באוזני ישראל הפך לאבטיפוס של הוראת התורה. והנה גם בהקשר זה נלקחת הלשון הפיגורטיבית [לשון הדימוי והדיבור המושאל] של השירה ברצינות גמורה. הפסוק השני של השירה אומר כך: "יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב".

ועל כך דרשו חז"ל – אם תלמיד חכם הגון הוא – כטל, ואם לאו – עורפהו כמטר. (תענית ז')

למדנו אפוא על מעמדה של המילה הקדושה בעיני המקרא וחז"ל – מילה מקודשת אינה שיקוף של מציאות. היא יוצרת מציאות.

נסיים בדברי הזוהר בעניין משמעות לימוד התורה. על הפסוק "וָאָשִׂ֤ים דְּבָרַי֙ בְּפִ֔יךָ וּבְצֵ֥ל יָדִ֖י כִּסִּיתִ֑יךָ לִנְטֹ֤עַ שָׁמַ֙יִם֙ וְלִיסֹ֣ד אָ֔רֶץ וְלֵאמֹ֥ר לְצִיּ֖וֹן עַמִּי־אָֽתָּה" [ישעיהו נא,טז]: עמי אתה אל תיקרי עַמִּי אתה אלא עִמִּי אתה, למהוי שותפא עמי מה אנא במלולא דילי עבדית שמים וארץ כמה דאת אמר בדבר ד' שמים נעשו, אוף הכי את, [ ח"א,דף ה,א]. שתרגומו: להיות שותף איתי, כשם שאני עשיתי שמים וארץ בדיבור כך אתה [כשאתה לומד תורה].