"וְאָנכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר" (דברים ל"א, י"ח)

 
אני חושב על משה של פרשת "וילך", פרשת השבוע הנוכחי. קשה לקלוט את הגדולה הנוראה של האיש הזה. הוא בן 120 שנה, אלהים כבר אמר לו שלא יזכה להשלים את משימת חייו – להביא את עם ישראל אל הארץ המובטחת – והוא עצמו מודה בפשטות: "בֶּן-מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא-אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא וַיהוָה אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה". (דברים לא, ב). אבל לא, זו אינה קובלנה, או מילות פרידה של סוף הדרך, אלא תחילתה של הבטחה לצאן מרעיתו. מיד בהמשך הוא מסביר ומעודד: "ו חִזְקוּ וְאִמְצוּ אַל-תִּירְאוּ וְאַל-תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם (מפני גויי הארץ) כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא הַהֹלֵךְ עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ". ולא זו בלבד – הוא גם מעודד במילים אלה ממש את יורשו: "ז ויִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל-יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת-הָעָם הַזֶּה אֶל-הָאָרֶץ וְאַתָּה תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם".
 
וכאילו בגדלות הנפש הזו לא די – בהמשך הפרק אלהים אינו חוסך ממשה את ידיעת מה שיקרה לעמו לאחר השלמת משימת ההתנחלות בארץ , וכיצד יזנו אחר אלוהי נכר, ואז: "וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם-הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת… וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל-הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל-אֱלֹהִים אֲחֵרִים".
 
ואף על פי כן, משה עושה בדיוק את המוטל עליו בסוף שליחותו וללא ערעור הוא כותב את דברי השירה שאלהים מצווהו לכתוב, מלמדה את בני ישראל, ושוב פונה אל יהושע, באותן מילים שנועדו לברכו קודם לכן, אבל הפעם כציווי: "כג וַיְצַו אֶת-יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן וַיֹּאמֶר חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבִיא אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-נִשְׁבַּעְתִּי לָהֶם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִמָּךְ".
 
מה שומר על דבקותו במשימת חייו למרות שהוא יודע לאן יוביל אותה עמו? מה מאפשר לו להמשיך להיות חזק ואמיץ? מה הוא רואה שנסתר מאיתנו?
באחת מתורותיו כותב רבי נחמן: "וְאָנכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר" דְּהַיְנוּ שֶׁאַסְתִּיר הַהַסְתָּרָה. שֶׁלּא יֵדְעוּ כְּלָל שֶׁהַשֵּם יִתְבָּרַך נִסְתָּר וַאֲזַי בְּוַדַּאי אֵינוֹ יָכוֹל לִמְצא אוֹתוֹ יִתְבָּרַך מֵאַחַר שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ כְּלָל שֶׁצָּרִיך לְבַקֵּשׁ אוֹתו…" (לקוטי מוהר"ן, נ"ו, ג). איך אפשר לתקן מסלול אם כלל אינך יודע שיצאת ממנו?
אבל רבי נחמן, נחמן שכמותו, מנחם מיד בהמשך: "אֲבָל בֶּאֱמֶת אֲפִילּוּ בְּכָל הַהַסְתָּרוֹת וַאֲפִילּוּ בְּהַהַסְתָּרָה שֶׁבְּתוֹך הַסְתָּרָה בְּוַדַּאי גַּם שָׁם מְלֻבָּשׁ הַשֵּם יִתְבָּרַך כִּי בְּוַדַּאי אֵין שׁוּם דָּבָר שֶׁלּא יִהְיֶה בּוֹ חִיּוּת הַשֵּם יִתְבָּרַך כִּי בִּלְעֲדֵי חִיּוּתוֹ לא הָיָה לוֹ (לדבר)
קִיּוּם כְּלָל.. ".
 
זה מורכב, ועדין מאוד, וקשור בעוד עניינים רבים, אבל הבסיס אחד: החיים. מה שיש בו חיים, מה שנותן חיים, מה שתומך בקיום החיים, הוא קריטריון להיותו קשור לאלהים (תהא אשר תהא המשמעות שכל אחד נותן במונח "אלהים").
 
זה לא פשוט לבירור, ונדרשת כאן לא רק כנות רבה אלא גם תהליך שהיריעה כאן קצרה מלפרטו. אבל כולנו מכירים הרבה דברים הנראים כנותני חיים, שאינם כאלה. עם השגתם מתגלה הריקנות של היעדר החיים. כל אחד מאיתנו גם מכיר את החוויה של "הסתרה": מה עליו לעשות עכשיו? מהו הכיוון הנכון? " איפה נמצאים החיים"?
 
משה יכול לראות מעבר להסתרה. משה הוא האיש שלקריאת אלהים אליו ענה מיד "הנני". גם אברהם היה כזה. מי שיכול להיות בנוכחות מלאה ("הנני") הוא גם מי שיכול לשמוע את קול האמת, ולהיפך. חרף ההסתרה, וחרף ההסתרה של ההסתרה עצמה.
נדמה לי שאנחנו נמצאים עכשיו בתקופה של הסתרה בתוך הסתרה. שכרון כוח, זחיחות ובטחון מופרז הם מסימניה. שנזכה להיות, לשמוע קול אמת.