פרשת ראה פותחת בדיבר: "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה"

(דברים י"א כ"ו). בדרך הדרשה, אפשר לפרק את הפסוק ולשמוע בו ציווי: רְאֵה!

אדם צריך לראות. לראות כשלב ראשון של נטילת היופי שבעולם והנאה ממנו:

"רבי חזקיה רבי כהן בשם רב: עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל שראתה עינו ולא אכל" (ירושלמי קידושין פרק ד'.)

וכך סיפר קהלת החכם: "וְכֹל אֲשֶׁר שָׁאֲלוּ עֵינַי לֹא אָצַלְתִּי מֵהֶם, לֹא מָנַעְתִּי אֶת לִבִּי מִכָּל שִׂמְחָה, כִּי לִבִּי שָׂמֵחַ מִכָּל עֲמָלִי וְזֶה הָיָה חֶלְקִי מִכָּל עֲמָלִי".

(קהלת ב' י'.)

אמנם יש קולות אחרים במקורות היהדות, אך אני בוחר עתה להבליט את הקול הזה. הראיה, מאפשרת הבחנה:

"אמר רבי יוחנן: לעולם ישתדל אדם לרוץ לקראת מלכי ישראל, ולא לקראת מלכי ישראל בלבד אלא אפילו לקראת מלכי אומות העולם שאם יזכה – יבחין בין מלכי ישראל למלכי אומות העולם" (ברכות ט' ע"ב)

מה יבחין? אינני יודע. אבל אם מסתכלים, מבחינים. אגב, דברי רבי יוחנן באים ביחס למשנה המורה כי זמן קריאת שמע של שחרית הוא 'משיכיר בין תכלת ללבן'. אדם צריך לפתח את יכולת הראייה וההבחנה. על בסיסה מתווספים גם הבחנות זהות – כמו בין המלכים, וגם – ערכים:

"כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ? עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ" (שמות כג, ה). "הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת, כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ, וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם… (ישעיהו נח ז).

הראיה, היא חלק משדה השפה המכיל את ההבחנה ואת ההכרה. המשלים ההפכי שלה, הוא ההתעלמות:

לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ. וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ. וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם. (דברים כב, א-ג)

שבנו היום רעייתי ואני מטיול לפאריס. ראינו, הבחנו, הכרנו. גיבורי התרבות שלי – רודן, שאגל, פיקסו, בלזק… צעדנו בעקבותיהם ובעקבות יצירותיהם.

הלכנו ברחובות פאריס וראינו כיצד העיר שינתה את אופיה. היא נראית כעיר מוסלמית, בה כמחצית מההולכים בשדרות הרחבות ניכרים בלבושם המוסלמי. אני מניח שהדעות חלוקות מבחינה ערכית, האם זה תהליך בריא וטוב או רע.

יותר מכל קורעים את הלב הפליטים הסורים. הם יושבים ברחובות, משפחות משפחות, נושאים שלט – 'אנחנו פליטים מסוריה'… כמי שאביו ודודיו וסבו וסבתו היו פליטים בעיר הזאת במלחמה הארורה ההיא, לא הייתי יכול שלא לראות, להתעלם. מה עושים עם זה? זאת כבר שאלה אחרת. אבל הראיה היא חובה ראשונה, ראיית הטוב והיופי וראיית הרוע והסבל.