בדברים לפרשיות 'ניצבים – וילך'

תתארו לכם עולם שבו כל מי שנפתחה חקירה נגדו בעניין שחיתות כל שהיא, היה מבין שמשימתו המקצועית תמה כרגע; שכל מנהל/ת בית ספר עייף היה מבין שהוא צריך לפנות את מקומו; עולם בו היינו מתהלכים עם יעוד ומשימה הברורה לנו ועם ההבנה מתי לסיימה.

אנו קוראים השבוע שתי פרשות: ניצבים – וילך. לשתיהן איכויות משלימות: עמידה בנוכחות והליכה בנוכחות. פרשת ניצבים מתארת בפתיחתה תנועת עמידה שבה אמירה ל"כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל" היו ניצבים בנוכחות לפני ה'. ואילו פרשת וילך הצמודה, מתארת את הליכתו של משה אל העם לבשר להם על סיום משימתו הענקית: "לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא וַיהֹוָה אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה" (לא,ב). משה בנוכחות מלאה, זאת אומרת בהבנה עמוקה של סיום משימת חיים והכנת יהושע כממשיכו: "וַיִּקְרָא משֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ" (לא, ז).

משה כמו נביאים ונביאות לפניו נקרא לדרך, גם הוא ניסה לחמוק מהמשימה אבל התייצב בפניה, למד וגדל יחד איתה. כעת, לפני מותו הוא מעביר את תורת חייו לעם שלם הניצב כולו בפני הברית: "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם–לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא.  לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא…"(ל, יא) – תזהה את המצווה עליך, זה לא בשמים, אל תברח רחוק. תהלך בברכה, בין משימות חייך שהן מחיות אותך ומעוררות אותך: "הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ" (ל, יט)

משה בגיל מאה ועשרים שומע גם את הקול הקורא לו ללכת. בצד קשיי הפרידה, אותם מתארים המדרשים, משה מבין את גודל השעה ואת הציווי להרפות – מעתה משימתו הינה למנות ממשיך.

הבה נשוב לדמיין עולם בו המנהיגים שלנו, עובדי הציבור, המחנכים וכו' היו שומעים קול הקורא אותם לתפקיד שהוא ייעודם. לא פחות חשוב הם היו שומעים גם את הקריאה לסיום המשימה. אני מאמינה באמת ובתמים שחלק גדול מנבחרי הציבור יוצאים לדרך עם אמונה ולהט לגודל המשימה שיועדה עבורם, אולם ברור לנו שהם אינם יודעים לזהות מתי המשימה הסתיימה עבורם. אנחנו חיים עם נבחרים שאוחזים בתפקיד ובמשימה ולא מעוניינים לשחרר אותה, למרות שאבדו את העונג ממנה, את תחושת השליחות, שכחו מדוע יצאו לדרך והסתאבו בתוך מניעים זרים. אגלה לכם סוד קטן – זה קורה גם לנו. לדעת מתי להיפרד זאת ממש אומנות התזמון, אומנות שדורשת קשב פנימי, אומץ וקפיצת אמונה שהמשימה שלי, אפילו זאת הקטנה, מגיעה לה לסיומה.

חשוב לי לשתף אתכם בעמידה וההליכה שאני חווה מהחודש האחרון. משימה שכבר זמן רב נקראתי לה והפעם קיבלתי אותה כמצווה. זכיתי להיות ממובילי תוכנית חדשנית שנקראת "אלול מן המזרח" בירוחם. בית מדרש אשר מטרתו ללמוד ולחקור את אוצרות הרוח והתרבות המגוונת של יהדות המזרח והמגרב. כינסנו נשים וגברים לארבעים ימים אינטנסיביים, מר"ח אלול ועד יוה"כ, למסע לימודי שהולך אחורה אל השורשים של האימהות והאבות שלנו, ופנינו קדימה ליצירת עתיד לחברה רב תרבותית של ממש בישראל. המשתתפים לומדים הלכה, ספרות, פילוסופיה, הגות, פיוט, מנגנים ושרים, רוקדים ויוצרים אומנות, שואלים ומתנסים במעבדה מטורפת של עושר תרבותי שלרוב לא נגיש לחברה הישראלית. כמובן, תוך כדי הכנה אישית ברוח הימים הללו.

הלוואי ואשמע בקרוב את הקול הקורא לסיום המשימה. זה יקרה כאשר במוסדות החינוך, התרבות ובכל בית יהיה אפשרי לשמוע קולות רבים בנחת, ליהנות ולהחכים מעושר התרבויות של כלל תושבי ישראל.
תחל שנה וברכותיה.