דברים לפרשת וישב

האח! "תושבי עמונה ניאותו לקבל את המתווה שהציעה הממשלה לפינוי היישוב ובכך נמנע עימות עם כוחות הבטחון".

ובעברית, ללא לשון הכזבים המכובסת: "תושבי עמונה" – מתנחלים שתפסו  ביודעין קרקעות פרטיות של פלסטינים, התעלמו במשך שנים מצווי הפסקת בניה והריסה, הקימו עליהן מבנים לא חוקיים (שחלקם נהרסו, בצו בית משפט, לאחר מסכת ממושכת של רמאויות, כבר לפני עשור). "ניאותו לקבל" – דרשו, התנגדו להצעות פשרה קודמות, איימו שיתנגדו בכוח להחלטת בג"ץ, לבסוף ניאותו לקבל את "המתווה שהציעה הממשלה" – תכנית מפוחדת שנועדה לרצותם ובה נקבע כי על הגבעה ממול יכשירו 'באופן חוקי' את הקרקע למגוריהם, יפצו אותם בכסף על 'עוגמת הנפש'. בשלב ראשון , על פי העיתונות, תקבל כל משפחה מיידית מליון ₪, לצורך התארגנות.

השבוע קיבלו ניצולי השואה הודעה משמחת: קצבתם השנתית הוגדלה ב-360 ₪. האח! כמעט שקל שלם ליום.  אפשר להתארגן.

מאיפה יבוא הכסף? כבר עשרות שנים לא שואלים כמה תעלינה הגחמות של "המתיישבים". תמיד יהיה לזה כסף, לא משנה מי יהיה הכיס הרשמי. מ"המחלקה להתיישבות", מהמועצה האזורית, ממשרד הבטחון. האמת- מכיסי  יבוא הכסף. יתכן שלא יישאר לי לניצולי השואה.

בשפה המדוברת קיבלו על עצמם משרדי הממשלה לבצע "קיצוץ רוחבי" כדי לממן את העלויות.  ובעברית נטולת כזבים:  ייקחו, למשל, מהסיוע לשכר דירה של חסרי הבית, כדי לבנות בית למפוני עמונה.

"פינוי", "עקירה",  מילים שמנסות לעצב תודעה.  שמה של פרשת השבוע שלנו, כמה אירוני, הוא "וישב", אבל כולם זזים בה, מדחי אל דחי. זוהי הפרשה שבה יש הכי הרבה חלומות בתורה: חלומות הגדולה של יוסף, חלומות גורלם של שרי פרעה היושבים בבית הכלא, חלומותיו של פרעה, ובתווך, בין החלומות, ירידתו של יהודה, המטרימה את ירידתו הממשמשת של כל בית יעקב לעבדות מצרים. הנה החלום, הנה שברו. אני מרגיש שגם אנחנו, כאן, בחלום. חלום  בלהה מתממש כאן כבר עשרות שנים לעינינו.

אולי, בעצם, אנחנו כבר במצרים, בחושך מצרים. אותה מצרים שבה האופה של המלך, עבד עבדים שהמלך יכול להחיות או להרוג בגחמתו, נקרא "שר האופים". באשליה הזו הוא חי, השר. גם השרים שלנו חיים באשליה הזו. לשון הכזבים הזו לא זרה לנו.

הסיפור של יוסף ואחיו מבקש מאיתנו לבדוק מהי האמת מאחורי מושג האחווה. זה אולי הנושא המרכזי של ספר בראשית, החל מזוג האחים הראשון,  קין והבל, שהאחד מהם קם על אחיו להורגו, ועד יוסף ואחיו, שכמעט הרגוהו.

השבוע אני דווקא חושב על חלקו של הבן יקיר לנו, שהשלטון, באורח מסורתי, מלביש בכתונת פסים. האם  הוא רואה את אחיו? האם הוא רואה מה הוא מעולל במשפחתו? מה עשוי לרסן את אהבתו הנרקסיסטית? (כן, בשפת הכזב הרווחת, גם "אידיאלים" ו"מסירות נפש", עלולים להיות  ביטוי של אגוצנטריות). עד כמה אפשר למתוח  את הסולידריות המשפחתית בלי לקרוע את מהותה?

ומה היה אומר על כך הנביא עמוס, שמתוך דברי נבואתו אנחנו קוראים השבוע את ההפטרה?  ד כֹּה אָמַר יְהוָה עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יְהוּדָה וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ  עַל-מָאֳסָם אֶת-תּוֹרַת יְהוָה וְחֻקָּיו לֹא שָׁמָרוּ וַיַּתְעוּם כִּזְבֵיהֶם אֲשֶׁר-הָלְכוּ אֲבוֹתָם אַחֲרֵיהֶם…  ו כֹּה אָמַר יְהוָה עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ  עַל-מִכְרָם בַּכֶּסֶף צַדִּיק וְאֶבְיוֹן בַּעֲבוּר נַעֲלָיִם.   (עמוס ב', ד'-ו').

הדברים ודאי מוסבים על הזכרון ההיסטורי הנורא של האחים המוכרים את יוסף הצדיק.  אבל היום אולי נכון יותר לשאול מי מוכר את מי, ומהי האמת תחת שפת הכזב הרווחת כאן שנים.

[*** דפי פרשת השבוע והאקטואליה נכתבים על ידי מנחי ומנחות קולות, אשר להם דעות תרבותיות ופוליטיות שונות ומגוונות. ]