בדברים לפרשת וישלח

איכשהו, חלק ממזמורי קבלת השבת החלו להתנגן בראשי כבר מתחילת השבוע, "מִקֹּלוֹת מַיִם רַבִּים אַדִּירִים מִשְׁבְּרֵי יָם, אַדִּיר בַּמָּרוֹם יְהֹוָה…" (תהילים צג, ג) התערבלו להם עם פיוטי הסליחות "אַדִּיר וְנָאוֹר /בּוֹרֵא דּוֹק וָחֶלֶד/ מִי אֵל כָּמוֹךָ".

פסטיבל ה"אדירים" השתלט על החדשות ועל פס הקול שלי. במדינה שמחפשת סיבות לשמוח, לא ניתן להתעלם מקבלת הפנים לה זכו הזוג המלכותי המעופף. להקה צבאית שרה לכבודם, אלופים הללו את מעלותיהם, טייסי עבר הביטו אל השקיעה וחלמו ’אילו הייתי אני ..’, ראשי המדינה התייצבו לדום ובאו לחוש אותם, ופרשנים כמובן דברו סחור סחור אודותם.

תגידו, השתגענו? בלי להיכנס לסוגיות ביטחוניות, כי אין לי שמץ בהן, אני מנסה להבין את התופעה. מה יש לנו כאן? ישראלים עייפים, מותשים מהמצב הכלכלי שמחפשים סיבה לשמוח? ישראלים מבוהלים מהאזעקה הבאה המחפשים רגיעה בדמות ציפור-על מתכתית? גברים שמחפשים צעצועים כוחניים כדי להתבונן בהם כבמראה? מנהיגים ש… וכאן האפשרויות רבות וטובה בהן שתיקה ממילים.

נראה לי שאנחנו מדינה בוורטיגו. הפכנו לעובדי אדירים… ואולי עובדי אלילים?

פרשת וישלח, עמוסה אירועים דרמטיים ומכוננים ליחיד, לעם ולאומה והדיה מצויים בנו היום, ביחסינו עם עצמנו ועם שכננו ואויבנו. היא עמוסה סמלית ורגשית במאבק הבודד של יעקב עם "איש" ויש שפירשו מלאך, ובעלות השחר הוא זוכה בברכה וכולנו מקבלים את שמנו המיוחד ישראל- " לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ–כִּי, אִם-יִשְׂרָאֵל:  כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל" (בראשית לב, כט).

יעקב נאבק עם עצמו ועם בחירותיו ובריחותיו (עשיו, לבן) בחיים, ומקבל שם חדש ומעצים. אבל זהו יותר משם, זוהי חותמת האומרת לו: "אני איתך! היה רגוע. אינך צריך את משענת הצאן והבקר, האימה היא רק בראשך- אינך צריך לחלק את המשפחה שלך למחנות  בעברך את הירדן. היה בטוח בכוחותיך, כבר עברת ניסיונות וצלחת".

האם יעקב מַפְנים את המסר האלוהי? נראה שרק  בנקודה זו: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל בֵּיתוֹ וְאֶל כָּל אֲשֶׁר עִמּוֹ הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכֲכֶם וְהִטַּהֲרוּ וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם: וְנָקוּמָה וְנַעֲלֶה בֵּית אֵל וְאֶעֱשֶׂה שָּׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הָעֹנֶה אֹתִי בְּיוֹם צָרָתִי וַיְהִי עִמָּדִי בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתִּי: וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב אֵת כָּל אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם וְאֶת הַנְּזָמִים אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם שְׁכֶם: וַיִּסָּעוּ וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב" (בראשית לה ב-ה).

מסתבר שבביתו של יעקב מצויים אלילים נוספים! יש במקום אלוהים אבל… גם אלוהי נכר. יעקב אינו יכול להפנים את המסר של שמו – ישראל, הוא לא מרגיש מבורך ובטוח, עשיר בחומר, משפחה ובהשגחה כל עוד הוא מתיר לאמונה נוספת לחלחל אליו.  פעולת הטמנת האלים באדמה תחת האלה, ההיטהרות והחלפת הבגדים, הינה שבירת הדפוס הקיים. פעולה של ממש אשר משחררת אותו מאחיזות שווא באלוהים זרים ולכאורה אדירים.

ואנחנו? האם אנו הפנמנו את היותנו "ישראל"? פסטיבל ה F35, שזכה בעברית לשם "אדיר", אשר פקד אותנו השבוע, הערצת ציפור הברזל שהגיעה אלינו ממרחק, אובדן הפרופורציות בהתייחסות לאירוע, מרמזים שכמו יעקב גם אנו מתקשים להשתחרר מאלוהי נכר, גם אנו שבויים  באחיזה באלוהים "אדירים" והלוואי שנדע לקיים את מצוות יעקב אל ביתו: "הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכֲכֶם וְהִטַּהֲרוּ".