בדברים לפרשת תולדות

מדי כמה שנים בשלהי הסתיו, אנו חווים בישראל שריפות קשות. האדמה היבשה והצחיחה, נצמדת לאש בהתלהבות יתרה. כך בשבוע האחרון ברחבי הארץ. אלו רגעים של חרדה. מילות האימה "מי במים ומי באש", של מחזור התפילה ושל לאונרד כהן, עולות בזיכרון.

אנו חווים בישראל הרבה רגעים של חוסר אונים. נצמדים לטלויזיה או למחשב להתעדכן. מתרגשים, כואבים, ולמעשה רובנו לא עושים הרבה. כך מול גלי אלימות, מול תוצאות בחירות מאכזבות ועוד…

למדתי השנה כיוון חדש, המובא בשם הבעש"ט, ואדגימו דרך דמותו של יצחק אבינו.

בכל חיי יצחק אין סיפורי גבורה, מאבק ומסעות. הוא לא יוצא כלל מהארץ. התמונה המתקבלת היא של חיים, פסיביים, בלי אירועים מדי דרמטיים.

יצחק הוא אב 'שרוט'. עם פצעי ילדות כואבים מטראומת העקידה. "נטמן יצחק בגן עדן שתי שנים, כדי להתרפאות מן החתך שחתך אביו כשהתחיל לשוחטו" (רבי יצחק בן אשר הלוי –מבעלי התוספות מאה-12) כתב בכאב הדרשן.

חשוב שנדע כי בין אבותינו נמצא אדם שלא הדינמיות וכיבוש העולם החיצוני הם יסוד אישיותו, אלא דווקא מוגבלותו, עיוורונו, יכולת התכנסותו היא היא גדולת אישיותו.

יש שעות שאנו מסתכלים על המציאות השורפת, הפוצעת, ולא יודעים מה לעשות. נכנסים לאיזו פאסיביות, פסימיות, לעיתים אף עיוורון, וממשיכים הלאה ליומנו.

אך דווקא מיצחק ניתן ללמוד דבר גדול – כאשר יצחק פועל בעולם הוא חופר בארות! כמה סימבולי לאישיותו. חפירת בארות היא ביטוי של עבודה פנימית, הליכה לעומק.

בעולם החסידות לחפור באר זה לחפש משמעות למציאות. לא להסתפק ברובד ארצי-טבעי אלא ללכת לעומק. לגעת בשאלת ה"למה" זה קורה לנו. (שפת אמת – תולדות שנת תרלה-תרנה)

אברהם אבינו חפר ומצא בארות מים. בארותיו של אברהם נאטמו בידי הפלישתים (בראשית כ"א, כ"ה-ל'). יצחק אבינו (שם כ"ו, ט"ו-כ"ב) שב וכרה אותן בארות שנית, אך מריבות חוזרות ונשנות עם הפלישתים ניטשו אודות הבעלות על בארות אלו. שמותיהם של בארות מריבה אלו היו 'עשק' ו'שטנה'. זהו ביטוי מובהק לכך ש"עבודת הבאר" הפיזי והנפשי – לא נכון לה להיות במריבה. דווקא חפירה של באר חדשה שלא יצרה מריבה נקראת "רחובות-כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ."

ואולי- לא ניתן לחפור היכן שאברהם חפר. לא ניתן תמיד לחפור היכן שהורינו חפרו. ליצחק יש את כל הסיבות בעולם לעסוק בהוריו, אך לאחר שנכשל הוא חופר באר חדשה ומוצא באר 'מים חיים'.

אני מבקש להציע רובד נוסף. כאשר חופרים באר ומגיעים למים – הרי שהמים הללו הם מראַה למציאות אותה אנו כואבים. אם יש שריפות בארץ, עלינו לבדוק בתוכנו היכן אנו כועסים בצורה מיותרת. היכן האש בתוכנו היא אש זרה. וכן הלאה. כל אירוע והמראַה שהוא מאפשר לנו.

איזהו חכם הלומד מכל אדם" (אבות פ"ד):  "חכם הוא הלומד מכל אדם, כמו [ש]המסתכל במראה יודע חסרונו על-ידי שרואה חסרון זולתו". (תולדות יעקוב יוסף, ירושלים, ע' רנ"ט). תפיסה זו שנקראת בשם הבעש"ט – תפיסת המראה, היא קשה ביותר לעשייה. בבסיסה ישנו כלל – כאשר אני רואה דבר קשה במציאות, עלי לבדוק תחילה היכן זה נמצא בתוכי, אפילו במעט, ורק אז לפעול במציאות.

הנפלא בעיני בתפיסה זו, שבמקום להישאר בפחד, לשבת למול המחשב ולחשוש – אנו מוזמנים לעבודת מידות. לגעת במקומות אלו שבתוכנו. אומנם לא הוכח עדיין שזה עוזר לכיבוי שריפות וגלי אלימות, אך זה מאפשר נגיעה במים בזרימה. זה מחליף את הפחד והכעס בתנועה. בטוחני שזה הופך אותנו לאנשים טובים יותר. לטעמי, זה אף מאפשר מפגש חדש עם האחר ומוסיף חיים חדשים לבאר חיינו כאן בארץ חמדת אבות.

**המאמר מוקדש לזכרו של אבי מורי מאיר יצחק במלאת שנה למותו.

[לדיון פתוח במאמר היכנסו לבית המדרש הפייסבוקי שלנו]