בדברים לפרשת חיי שרה

נראה שבתקופה האחרונה אנו נחשפים כמעט מדי יום להטרדות, תקיפות ואלימות כלפיי נשים. על פי נתונים שפרסמה ויצ"ו לקראת יום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים שיתקיים מחר, עולה כי בשנה החולפת נפתחו מדי יום, בממוצע, 96 תיקים פליליים על רקע אלימות במשפחה. בהשוואה לשנה הקודמת, חלה עלייה של 60% במספר התיקים שנפתחו. תופעה זו דורשת פענוח תרבותי. איזו תרבות מאפשרת קיומה של אלימות שכזו בממדים הללו?

בפרשתנו מתוארות שתי מערכות יחסים של בעלות וחוסר שוויון – יחסים בין אדון לעבד, אברהם המצווה על עבדו למצוא כלה ליצחק, ויחסים בין שני גברים בתוך מערכת פטריארכאלית הדנים בגורלה של אשה. עבד אברהם ודמויות שונות ממשפחתה של רבקה, נושאים ונותנים על נישואיה ולמעשה על העברתה מבעלות אחת לשנייה. במערכות הללו ברור לכאורה מיהו בעל הכוח, מי משמיע קול ומי מושתק, מי האקטיבי ומי הפאסיבי, ומי יכריע כיצד תיראה המציאות. בתוך כך, מצליחה רבקה לטעמי לאתגר את המערכות הללו באופן מפתיע. בניסיון להרוויח זמן, שיש פרשנים המייחסים לניסיון לסחוט עוד כסף ומתנות, אחיה ואמה של רבקה מציעים דבר מהפכני – "ויאמרו: נקרא לנערה ונשאל את פיה" (בראשית כד, נז).

עצם השאלה היא מוזרה, שכן לא מצאנו כמותה בסיפורי נישואין אחרים, וניסוח השאלה מבהיר את רצונם לעכב את הליכתה: "ויאמרו אליה: התלכי עם האיש הזה"? (שם, נח). על פי המדרש ניסוח השאלה הוא שלילי ומטרתו להפחיד את הנערה מפני הדבר- "ר' יצחק אמר: מרמזים בה: 'התלכי', ותאמר 'אלך', הולכת אני על כרחכם שלא בטובתכם" (ב"ר ס' י"ב). פרשנות זו מייחסת לרבקה כוחות-על ממש, שכן במסגרת המערכת הפטריארכלית בה היא נמצאת, לא רק שהיא משמיעה קול הפוך מהקול הדומיננטי, אלא שקולה זוכה להכתיב את המציאות והיא אכן הולכת. זוהי אפשרות אחת, ואם נבחר לאמץ אותה, הרי שיש לתת לרבקה את מלוא הקרדיט על כך. אם נשווה אותה לאברהם, "פורץ הדרך האולטימטיבי" – הרי שהיא הולכת לארץ חדשה להינשא לאדם שאיננה מכירה בעקבות החלטה פנימית שלה ולעומתה אברהם יוצא לדרך לאחר שצווה על ידי אלוהים לעשות כן. איזו גדולה אנושית מצידה של רבקה.

לצד זאת, אני מבקשת להזמין לפרשנות נוספת של הסיפור והיא לראות בפניה של אמה ואחיה של רבקה פניה אותנטית אשר נועדה לשמוע באמת מהו רצונה. בקריאה הזו ניתן להבין מהיכן שאבה רבקה את הכוחות להקשיב לעצמה וללכת אל הדרך החדשה הזו. אחיה ואמה של רבקה רואים בה אדם בעל רצון חופשי, ומתוך כך נוצרת עבורה האפשרות לבחור "ללכת על זה".

במערכת היחסים שבין האדון לעבד, המקרא מעביר לנו מסר ברור שממדובר בהיררכיה זמנית. עבד עברי אמור להשתחרר לאחר שש שנים ואם אינו עושה כך נרצעת אוזנו כסמל לוויתורו על החרות. במקרה שלנו, הרי שפנייתם של אחיה ואמה של רבקה אליה זהה – הם מאפשרים לה "להשתחרר", ללכת לדרכה.

לטעמי טמון מסר חשוב בפרשה- היכולת שלנו להשתחרר ממבני כוח בלתי שוויוניים, אשר בבסיסם פוטנציאלי הרסני לאלימות מכל סוג, טמונה הן בתפיסה העצמית שלנו את חירותנו (אמירתה של רבקה) והן באימוץ תובנה, טריוויאלית לכאורה, באשר לכבוד האדם ויכולתו של כל אדם לקבל החלטות על חייו וגופו. כך למעשה מלמדים אותנו אמה של רבקה ואחיה, אף אם לא התכוונו לכך. לאור זאת אני תוהה – היש קשר בין ניסיונם של גברים להכריע עבור נשים בנוגע לתפקידיהן בצבא, לנתונים הקשים על אלימות מינית שעימם פתחתי?

[לדיון פתוח במאמר היכנסו לבית המדרש הפייסבוקי שלנו]