בדברים על פרשת וירא

חוק ההסדרה עבר בקריאה טרומית, החוק שרוי במחלוקת עמוקה בחברה הישראלית. בואו ונתבונן בסוגיה, למרות שקשה להגיע בה למבט צלול ונקי.

יש מחלוקת פוליטית בציבור הישראלי: קבוצה אחת חושבת ששטחי יהודה ושומרון כבושים, ועל כן יש לסגת מכולם. קבוצה שניה חושבת ששטחי יהודה ושומרון משוחררים, ועל כן יש להתיישב בכולם. בכדי להתבונן באופן צלול על המחלוקת על חוק ההסדרה, יש לשים את המחלוקת הזאת בסוגריים. עתה, בהתעלם מההטיות הפוליטיות, תתואר המחלוקת כך: קבוצה אחת חושבת, שהחוק במדינת ישראל המפורש על ידי בית הדין הגבוה לצדק הוא הערך העליון, ובהינתן שעל פי החוק צריך לפנות את הישובים הבנויים על קרקע פרטית – זאת צריך לעשות [גם אם את/ה חושב/ת שהשטחים משוחררים ויש להתיישב בכולם]. קבוצה שניה חושבת שהחוק הזה מעוות, ועל כן תפקידה של הרשות המחוקקת לסדר את החוק וליישרו כך שלא יצריך עקירת יישוב.

עתה נפנה לתרגיל השני והקשה לא פחות מקודמו. אחד המוקדים של פרשת השבוע, הוא סיפורה של סדום. התורה מעידה –

וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַה' מְאֹד (בראשית יג, יג)
בתגובה לכך מגלה ריבונו של עולם לאברהם:
זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה, וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד.
אֵרֲדָה נָּא וְאֶרְאֶה, הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ – כָּלָה, וְאִם לֹא – אֵדָעָה (בראשית יח, כ-כא)

מה הייתה רעתם הרבה של אנשי סדום? התלמוד במסכת סנהדרין מורה כי הרוע היה בחוקים הרעים. למשל, על פי החוק ההוא, מי שעובר במעבורת חייב לשלם זוז, ומי שלא עובר בה – שני זוזים. האזרח היה נתון במערכת חוקים רעה, חלקה חייב אותו גם לפגוע באנשים אחרים.

המושג 'סדום' הוא בעל קונוטציות מאוד שליליות בשפתנו. בואו נשים אותו ואת התכנים שיצקו החכמים למערך החוקים האלה בסוגריים, ואז תעלה בפנינו הדילמה הצלולה שהצגנו בראשית דרכנו. האם ערך שלטון החוק קיים גם אם המחוקקים חושבים שהוא שגוי, ופגיעה במימושו מובילה לפריצת גבולות לכאוס ולהרס החברה?
או שמא במקרה כזה, החובה לתקן את החוק גוברת על ערך יציבותו?

אני חושב שהתבוננות שכזאת, מעמידה אותנו מול דילמה אמיתית. לכל צד יש נימוקים כבדי משקל. העמדה שלי בדילמה הזאת, היא כי ערך היציבות גובר. כמובן שזאת לא עמדה מוחלטת, ואם ניקח אותה עד הקצה נגיע למקרים שלא אחזיק בעמדתי. אבל במרבית המקרים, כך אני חושב.

לדעתי באופן כללי, ובנקודת הזמן שלנו במיוחד, התרופפות הגבולות היא הסכנה הגדולה ביותר לקיום האנושי. בעת אשר קוראים תיגר על גבולות של זהות, על מושג המדינה כשהוא לעצמו, על היררכיות טבעיות, כגון סמכות ההורים ביחס לילדיהם, הסכנה שבהתרופפות החוק קשה עד מאוד. על כן אעדיף לציית לחוק – עד גבול מסוים – גם אם הוא נראה לי לא צודק ולא הוגן. המחוקקים צריכים לעשות את מלאכתם, ובוודאי שלעמדותיהם הערכיות והפוליטיות יש השפעה על החוקים שהם מחוקקים. אבל על מעמדו של בית המשפט אסור לערער ויש למזער את הביקורת עליו עד למינימום. צריך להיות ברור שבלימת הביקורת היא לא מפאת העדרה, אלא מפאת הגברת ערך כבוד בית המשפט וסמכותו. בה בעת הניסיון להרחיב מגוון הזהויות של השופטים הוא ניסיון ראוי, אם וכאשר הוא נעשה ביושר ובהגינות ולא בניסיון להטות את המערכת לכיוון אחד.

צריך להשקיע מאמץ גדול בשמירה על כך, שתיקון לא יהווה בסיס לקלקול גדול ממנו. המלאכה קשה – אך זאת משימתנו.

[לדיון פתוח במאמר היכנסו לבית המדרש הפייסבוקי שלנו]