דוב ברקוביץ בדברים לפרשת לך לך

שני אירועים שונים מאוד זה מזה אך קשורים שניהם במנהיגות והובלה, אנחנו מציינים בימים אלה. ניצחונו הטרי של דונאלד טראמפ בבחירות בארה"ב ויום הזכרון ה-21 לרצח יצחק רבין. אבקש לכתוב על שני אלה מתוך עיון בדמותו הייחודית של מנהיג אחר – אברהם אבינו.

התורה אינה טורחת לתת לנו אפילו פיסה קטנה של מידע על האיש אברהם, ובמיוחד מדוע דווקא הוא "הנבחר מכל אדם"? מה ייחודו הרוחני, המוסרי? למה דווקא הוא המבורך בברכת א-לוהים? בזוהר נאמר שעצם ההישמעות לציווי "לֶךְ-לְךָ", מהווה שבחו של אברהם. "ששמע זה המאמר 'לֶךְ-לְךָ' שנאמר מהשם יתברך לכל האנשים תמיד… וממילא נקרא רק הדיבור אליו, כי הלא לא נמצא מיוחד [אדם אחר שייחד את עצמו ב] לשמוע, רק הוא."

אני רואה את החיים כהזדמנות להתהוות, כהזמנה מאת א-לוהים לצאת לדרך, לצאת ממקום הנוחות המוכר, אל עבר יעד, שליחות, כן – אפילו ללכת אחרי חזון. ללכת אל מסע חד פעמי של מימוש "לֶךְ-לְךָ" – שתי מילים בעלות משמעויות שונות לחלוטין, שצורתן הזהה מלמדת שבמסע שא-לוהים מזמין אליו, אדם ימצא את עצמו. ההליכה אמיתית היא זו של גילוי האני, של פני הנפש הנמצאים מעבר לתודעה האישית, שוב ושוב.

כאשר חברי הטוב בגיל שבע עשרה אמר לי שהוא יודע בדיוק מה הוא הולך לעשות כל חייו (והוא עמד בזה), ראיתי את זה כסוג של נכות, של לא לתת ללא נודע, ל"עדיין לא", לקחת חלק בהכרעות חיים. הבנתי שדברים חיוניים מצד עצמם – התמקצעות, התקדמות בעבודה, בתפקיד ובדרגות שכר, כבוד – עלולים ליצור קיפאון והתאבנות בברכת ההתהוות בה התברך האדם.

היום, לצערי, "דברים חיוניים" אלה הפכו לעתים ליעד מצד עצמם, לשליחות ולחזון של דור שלם. בשורש הרוחני של תופעה זו נמצא גם פחד מאנשי שליחות וחזון הנענים לקריאה של "לך לך", שחשים ששמעו בקול א-לוהים. פחד מדוגמטיות, פחד מחוסר רגישות אנושית, פחד מחוסר סובלנות לדעות שונות, פחד מאלימות מתפרצת, פחד מרצח מנהיגים. אך פחד משתק, ולעתים הוא כה עיוור עד שהוא יוצר עולם של דוגמטיות, לא רגיש, לא סובלן לדעות אחרות, אלים.

הטרגדיה היא כפולה ומכופלת. חברה ללא אנשי שליחות וחזון ראויים היא חברה רדודה שמתרבה בה האינטרסנטיות, חברה המוציאה מעצמה מנהיגים ללא יכולת להציב יעדים בעלי שאר רוח, שתחושת השליחות שלהם מתגמדת מול צרכי אגו והתקדמות פוליטית.

אברהם מגיע ליעדו, "לארץ אשר אראך", ונתקל במציאות קשה- אין מחיה, אין מים. יורדים למצרים. אברהם שומע קול מחודש המזמין לשלב חדש במסע – קול הבוקע מתוך המציאות שהפכה את תקוות הברכה על פניה. דווקא שם, מתוך עומק יכולת השמיעה למציאות בה הברכה איננה בשליטתו, הוא מקבל את ברכת "לך אתן את הארץ הזאת ולזרעך עד עולם".

רבין היה מנהיג עם חזון. לא תמיד הסכמתי עם חזונו, אבל הייתה לו שליחות שהאפילה על אגו ואינטרסים והנחתה אותו. אוי לנו שדווקא בשל כך הוא נרצח, אוי לנו אם כתוצאה מכך נחשוש מאנשי חזון.

דונאלד טראמפ לא הצטייר במהלך הקמפיין כאדם בעל בשורה ותחושת שליחות, אך כבר בנאום הניצחון שלו התחיל לבצבץ טראמפ אחר. בתפקידו החשוב אנחנו צריכים לאחל לו שיידע להקשיב היטב לקריאות ה-"לֶךְ-לְךָ" הבוקעות מתוככי החיים בארה"ב ובעולם כולו, ושיצליח לצאת למסע הנשיאותי מתוך שליחות אמיתית, שליחות היודעת שאין כל האמת אצלי, שהברכה איננה בשליטתי, שהיעד והחזון גדולים עלי בהרבה, והם של המשכיות החיים והדורות.

נאחל לו וגם לעצמנו.

[לדיון במאמר בבית המדרש הפייסבוקי שלנו הקליקו כאן]