בפרשת בראשית הציבה התורה לפניה יומרה עוצרת נשימה – לספר על ההתחלה. התחלת ההתחלות. יש כאן פרדוקס מובנה. הרי ספור על ראשית צריך להיות בעצמו 'בראשיתי' הוא לא יכול להשתמש בחומרים שנבראו אחרי הראשית. אבל מאידך אין זה אפשרי כי אנו עצמנו חיים בעולם הבנוי והמוכר. כך שהספור לא יהיה באמת ראשוני אלא רק בעל יומרה כזו.

מבחינה זו, עיקר העניין אינו בתכנים של הספור אלא בדרך סיפורו. מהאופן בו יסופר על ה'ראשית' נלמד על בריאת יש מאין. הנטייה למצוא קשר בין מעשה הבריאה לבין אופן הסיפור אודותיה מתחזקת כשנזכור שהבריאה כולה נעשתה בדבור – "ויאמר אלהים".

כיוון אחד של התמודדות עם משימה בלתי – אפשרית זו, אפשר לגזור מתוך המסה של ביאליק 'גילוי וכיסוי בלשון'.
ביאליק סבר שהמלים, כל המילים, אינן אלא כיסוי על עומק ומרחב בלתי ניתנים לביטוי. המציאות הלשונית קטנה ושטחית ביחס למה שהיא מסתירה ועל מנת כן נבראה – כדי לאפשר לאדם המוגבל והסופי קיום לנוכח המרחב האינסופי והכאוטי של ההוויה כשלעצמה.
מבחינה זו, הקושי לספר על הבראשית אינו אמור להיפתר, שכן ספורי ההתחלה לא באו לתאר את הבריאה אלא להתמודד עם חוסר יכולתנו לרדת לחקרה.
אני רוצה להביא כיוון התמודדות אחר, המניח שסיפור בראשית, מצליח לגעת בראשוניות ולתת לה ביטוי. לשם כך הבה נתעמק בשלושת הפסוקים הראשונים של התורה.
(א) בְּרֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א אֱלֹהִ֑ים אֵ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם וְאֵ֥ת הָאָֽרֶץ:
(ב) וְהָאָ֗רֶץ הָיְתָ֥ה תֹ֙הוּ֙ וָבֹ֔הוּ וְחֹ֖שֶׁךְ עַל־פְּנֵי֣ תְה֑וֹם וְר֣וּחַ אֱלֹהִ֔ים מְרַחֶ֖פֶת עַל־פְּנֵ֥י הַמָּֽיִם:
(ג) וַיֹּ֥אמֶר אֱלֹהִ֖ים יְהִ֣י א֑וֹר וַֽיְהִי־אֽוֹר:
אצטרף לאסכולה נכבדה של פרשנים המפרשים את הפסוק הראשון כהקדמה, בנוסח – בתחילת ברוא אלהים את השמים ואת הארץ, הארץ הייתה וכו' וכו'. עתה, פסוק ב מציין את מה שהיה לפני מעשה הבריאה ופסוק ג את מעשה הבריאה הראשון.
מה היה לפני שהיה ? תהו, בהו, חושך, תהום, רוח אלהים, מים. מחמת קוצר היריעה נעיין רק במלים תהו ובוהו… הפעלים ששמות אלו נגזרו מהם הם – תהיה ובהייה. שניהם מייצגים מצב מקביל:  תהיה במחשבה ובהייה בראיה הם מצבים של חוסר מיקוד, יש בהם  שאלה ואין בהם אוריינטציה. המונח 'פועל' ל'תהה' ו'בהו' הוא נכון פורמלית בלבד, כי בפועל התוהה והבוהה הם פסיביים. רש"י קשר את שני המונחים זה בזה ופירש כך: תהו – אישטורדישו"ן בלע"ז [מבוכה]: בהו – לשון רקות וצדו: תהו ובהו – תהו לשון תמה ושממון שאדם תוהא ומשתומם על בהו שבה: לפירושו של רש"י המלים וְהָאָ֗רֶץ הָיְתָ֥ה תֹ֙הוּ֙ וָבֹ֔הוּ לא מציינות מצב אלא תגובה לו. זוהי תגובתו של צופה מדומיין. מי שיתעמק בתגובתו של הצופה כדי ללמוד ממנה משהו על המציאות יגיע רק לנתונים שליליים:  בהו = ריקנות. התחושה עצמה מתאפיינת בשני אלמנטים: תמיהה ושממון. התמה הוא מי ש'אינו יודע לשאול', כבן הרביעי בהגדה הוא אף אינו יכול לומר 'מה זאת'?. השממון קשור בחורבן, בהעדר, אבל יש לו קונוטציות חריפות לחורבן שבנפש. שירו של ביאליק – על לבבכם ששמם – מסתיים כך: 'עלי מעי-מזבח לבבכם ששמם/ ייליל ויפהק חתול השממון'. כך מתאר ביאליק הלך נפש שיש בו התפרקות האישיות, יאוש,אין אונים.
כך איפוא, בלי להשתמש בכל היגד חיובי, עולה תחושה חריפה ביחס למציאות הטרום – בריאתית. מרתק לראות איך גם כאן אין שימוש בנתונים סולידיים, מוצקים, סופיים, מהסוג המאכלס את חיינו בעולם הנברא. הנתון הידוע כאן ביותר הוא 'אור', והוא הנתון האוורירי והלא – תפיס ביותר בעולמנו. המונח אלהים הוא כאמור מסתורי. ספר הזוהר בפרשת כי תשא רואה את שורשו של שם זה בפסוק – 'שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה'  והרי זה שם המכיל בתוכו קביעה חיובית שתוכנה לא מוגדר – אלה, יחד עם מילת השאלה – מי. הפועל 'ויהי' הוא כולו תנועות ללא עיצור. היינו – הוא מופק מנשיפת אוויר שאינו נעצר ונחתך ומתעצב בחך, הלשון בשפתיים או השיניים, וכך אף פועל זה שומר על הראשוניות הטרום – מעוצבת של פסוק ג.

דרך נוספת להתמודדות  עם המשימה הפרדוקסלית של תיאור מעשה הבריאה היא דרך הפרדוקס. שהרי אין כפרדוקס להכיל ערכים לא – נפגשים. הפרדוקס כאן מופיע בספר ישעיהו ומתפתח בלמוד הבבלי. בישעיהו ל"ד בתיאור חורבנה של בבל נאמר – וִירֵשׁ֙וּהָ֙ קָאַ֣ת וְקִפּ֔וֹד וְיַנְשׁ֥וֹף וְעֹרֵ֖ב יִשְׁכְּנוּ־בָ֑הּ וְנָטָ֥ה עָלֶ֛יהָ קַֽו־תֹ֖הוּ וְאַבְנֵי־בֹֽהוּ: כאן מתואר אלהים כמי שמשרטט קווי הרס, ומניח אבני פינה לחורבן. התהו והבהו, הם כביכול אמצעי בנייה. השימוש הפרדוקסלי מחדד את תחושת ה'כלום', הריק שבתהו ובהו.

התלמוד במסכת חגיגה, דף יב, א מפתח את הכיוון של ישעיהו בדרשתו לפסוק זה. וזו לשונו – תנא: תהו – קו ירוק המקיף את העולם שממנו יוצא חושך… בהו – אבנים מפולמות המשוקעות בתהום שמהן יוצאין מים, שנאמר 'ונטה עליה קו תהו ואבני בהו. דברים אלו נשמעים כהמנון לריק פעיל, ללא-כלום בעל נוכחות וייצוג.

ולעומת זאת – מעשה הבריאה. האור שנברא, לפי התלמוד אינו אור הבוקע ממקום מסויים, אין זה אור המאורות שנבראו רק ביום הרביעי. אור זה – אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו. אינו בוקע ממוקד מסויים ואין גבול למידת הארתו. כך מקבל מעשה הבריאה את האופי הפרדוקסלי של התהו ובוהו שקדם לו.

נסיים במובאה מתרבות אחרת שאף היא התמודדה עם משימת תיאור הלא-ניתן-לתיאור. בספרו 'קולות האדמה' (תרגומו של יואל הופמן) כותב הפילוסוף הסיני צואנג-טסה (בערך 200 לפנה"ס)

פעם נקלעו שו[=קצר] והו[=חפוז] לממלכתו של הון-טון[=תוהו ובוהו]. הון טון אירח אותם בסבר פנים יפות. ישבו שוו הו. וחשבו כיצד לגמול להון-טון על טוב ליבו ואמרו: לכל בני האדם יש שבעה חורים כדי שיוכלו לראות, לשמוע, לאכול ולנשום, ורק להון-טון אין. הבה ננקבה בו. וכך קדחו בו כל יום חור אחד. ביום השביעי מת הון-טון.

בשבעת ימי הבריאה מתחולל תהליך סיגולו של התוהו-ובוהו למידות אנוש. העולם יוצא לדרכו. תהו – ובוהו מת.