באי ובאות בתי המדרש מכירים ברובם הגדול את האגדה היפה על "אלו ואלו". תזכורת – לאחר שלוש שנות מחלוקת בין בית שמאי ובית הלל "יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלהים חיים הן והלכה כבית הלל". שאלה הגמרא: "וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלהים חיים מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן?", והשיבה במפתיע: "מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהן ודברי בית שמאי ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן" (בבלי, עירובין, דף יג ע"ב).

מילים רבות נכתבו על עומקם ויופיים של משפטים אלה, המתארים כיצד דעות הפוכות מהוות "דברי אלוהים חיים", מרמזים שהאמת הגדולה מכילה דעות שונות ואף מנוגדות, ומצביעים על כך שנדרשת צניעות גדולה כדי להתקרב לאמת הזו. אני מזמין אתכם לקחת אוויר ולעקוב איתי אחר המשך הגמרא אשר מחברת את כל זה לחג הסוכות.

ממשיכה הגמרא: "כאותה ששנינו: מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושלחנו בתוך הבית בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין". שמתם סוכה במרפסת או בחצר הבית ואתם יושבים כך שראשכם ורוב גופכם בסוכה אבל שולחנכם בתוך הבית, האם יצאתם ידי מצוות סוכה? [מה הקשר ל'אלו ואלו'? מיד נגיע…].

כדי לפתור את המחלוקת בעניין הסוכה מספרים בית הלל שזקני בית שמאי וזקני בית הלל ביקרו את רבי יוחנן בן החורנית ומצאוהו יושב בדיוק כך. נו, אם כך ישב רבי יוחנן כשביקרוהו הרי מכאן ראיה שהלכה כמותם. בית שמאי משיבים להם שהם מעוותים את הסיפור. האמת היא שהזקנים גערו ברבי יוחנן ואמרו לו "אם כך היית נוהג לא קיימת מצות סוכה מימיך". מה עונים להם בית הלל? סוף סיפור. הם לא עונים.

למה בית הלל לא ענו? מדוע מתוך מאות מחלוקות דווקא זו המחלוקת שבוחרים להמחיש דרכה שהלכה כבית הלל? כאן טמונה הנקודה החשובה – הם לא ענו כי הם הבינו שאולי הם טועים. אכן, במקרה זה נפסקה לבסוף הלכה כבית שמאי וכתב הרמבם: "הודו להם בית הלל לבית שמאי". דווקא בַמַקום בו הגמרא מכריעה שהלכה כבית הלל, מובאת מחלוקת בה הלכה כבית שמאי!

הגמרא מבקשת לגלות לנו סוד גדול- ההלכה הולכת אחרי מי שיודע להקשיב לאחר, ללמוד ממנו, וכשצריך אז להודות בטעויות ולשנות את דעתו. משמעות העומק של "נוחין ועלובין" היא שכאשר בית הלל חלקו על בית שמאי הם ידעו להגיד בדיוק מה חשב בית שמאי, הם היו מלמדים את דברי בית שמאי ויכלו לנמק את תפיסתו, הם הקשיבו בקשב אמיתי ופתוח לדברי יריבם, ובדיוק כפי שמובא בסיפור הסוכה- הם ידעו לחזור בהם כשצריך. זהו מה שכונה על ידי פילוסופים של העת החדשה "דיאלוג". זוהי היכולת לצמוח מתוך שיח ומחלוקת.

ההכרעה להמחיש את הדברים דווקא דרך מחלוקת על סוכה, נובעת לדעתי מטעם נוסף. הרעיון המרכזי של מצוות הסוכה, של הכניסה למה שרבא מכנה בגמרא "דירת ארעי", הוא להמחיש לנו את ארעיות ושבריריות החיים וכל מה שבתוכם. נטישת הבית המקנה אשליית ביטחון והמעבר לדירת הארעי הרעועה, מאפשרים לנו לצאת מעצמנו, מיהירותנו, מהקירות הסוגרים אותנו, אל עבר ההבנה שאנו מוקפים בסימני שאלה, חשופים לטעויות רבות, סגורים בתקרת עולם מצומצם מאוד. מבט לכיוון הסכך יגלה לנו את האינסוף הנשקף אלינו מן השמיים והכוכבים. כמה אנו קטנים לעומתו.

אדם צריך להכנס לסוכה כדי להשיב לעצמו פרופורציה וצניעות. אדם צריך פרופורציה וצניעות כדי להקשיב לאחר. לא מספיק לשבת "ראשו ורובו בסוכה" אלא צריך שגם שולחנו יהיה בסוכה. צריך שכל הכלים והאוכל והמסובים והאושפיזין, על כל דעותיהם ומאווייהם, ייכנסו רגע למקום פחות בטוח ופחות צודק בכדי להגיע בצורה אמיתית ל-"אלו ואלו דברי אלוהים חיים".

אאחל לנו ברוח החג שנדע להפוך את המחלוקות הקורעות את החברה שלנו למחלוקות של שמאי והלל, שנהיה לתרבות הנבנית על מחלוקות ולא לתרבות שמתפרקת בגללן, שנצליח להיכנס במחשבותינו לסוכה מדי יום, להיאחז בצניעות הדרושה ולדעת ללמוד גם מבית שמאי. חג שמח.

[גרסה מוקדמת של מאמר זה פורסמה בבלוג של ליאור]