לזכרה של במבי שלג ז"ל

 

לא זכיתי באור מן ההפקר,
אף לא בא לי בירושה מאבי,
כי מסלעי וצורי ניקרתיו
וחצבתיו מלבבי.

ניצוץ אחד בצור ליבי מסתתר,
ניצוץ קטן – אך כולו שלי הוא,
לא שאילתיו מאיש, לא גנבתיו –
כי ממני ובי הוא.

ותחת פטיש צרותי הגדולות
כי יתפוצץ לבבי, צור עוזי,
זה הניצוץ עף, ניתז אל עיני,
ומעיני לחרוזי.

ומחרוזי יתמלט ללבבכם,
ובאור אֶשְכֵם הִיצַתִיו, יתעלם,
ואנוכי בחלבי ובדמי
את הבעירה אשלם.

ח.נ ביאליק

 

פרשת השבוע שלפנינו, הפותחת בציווי החשוב כל כך: "ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה" כוללת בתוכה מצוות רבות הנוגעות לאיסור העבודה הזרה והחובה לנתץ את מזבחות האלילים, דיני הכשרות והקרבת הקורבנות, מצוות עניים ועלייה לרגל. בין דפיה גם פרשת נביאי השקר וחולמי החלומות:

"כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת:

וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם וְנָעָבְדֵם:

לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא כִּי מְנַסֶּה ה' אלוקיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת ה' אלוקיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם" (דברים י"ג)

פסוקים אלו נגעו אל לבי מאוד – הרעיון, כי דווקא חולמי החלומות הם הניסיון שעלול לעמוד בדרכנו אל אהבת ה' שלנו עורר סקרנות. אנו, שמטפחים את החלום ומחנכים לראות אותו כמתווה דרך ליצירה ועשייה מכירים תודה לחולמים והנה באה פרשתנו ומזכירה אותם בנשימה עם אנשי המופתים שאותותיהם שווא ונבואתם שקר. זאת ועוד, העובדה שהתורה מציינת, כי הם נביאים אף היא מעוררת תמיהה וכבר עמדו עליה חכמים ומפרשים. מחד, כיצד תוכל התורה לראות בנביא את מי שמבקש להסיר מדרך ה' ותורתו ומאידך, איך נוכל להבין שנבואתו של השקרן מתקיימת ואותותיו יוצאים אל הפועל ומתגלים בעולם לעיני כל? ואם כך הם הדברים, איך נוכל לעמוד בניסיון?

הספרי (דברים פיסקה פ"ד) מתאר מחלוקת בין רבי יוסי הגלילי לרבי עקיבא בעניין זה:

"ובא האות והמופת". אמר רבי יוסי הגלילי: ראה עד היכן הגיע הכתוב; סוף עובדי עבודה זרה ינתן להם ממשלה אפילו על חמה ולבנה כוכבים ומזלות אל תשמע להם, מפני מה? "כי מנסה ה' אלוקיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים…".

אמר רבי עקיבה: חס ושלום שמעמיד המקום חמה ולבנה כוכבים ומזלות לעובדי עבודה זרה! הא אינו מדבר אלא במי שהיו נביאי אמת מתחילה וחזרו להיות נביאי שקר כחנניה בן עזור…

אתעכב על דבריו של רבי עקיבא, שמתרחק מפשוטו של מקרא ומבטל את אותות נביאי השקר כמי שאינם יכולים להתקיים, אלא אצל מי שהחזיקו בנבואת אמת והשתנו דרכיהם אל השקר. רבי עקיבא מזכיר את חנניה בן עזור, מי שהתנבא אל מול הנביא ירמיהו על סף ימי שקיעתה של ממלכת יהודה. ירמיהו, נביא בודד וכואב, הטיף לכניעה לממלכת בבל וניבא חורבן, גלות ומשבר תוך שהוא מסתובב בירושלים כשמוסרות ומוטות על צווארו כריחיים. מי שביקש לשבור מוטות אלו מצווארו, גם הצליח לעשות כן, היה חנניה בן עזור שהתנבא לגורל אחר לגמרי מזה שהתנבא ירמיהו:

"כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר שָׁבַרְתִּי אֶת עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל. בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים אֲנִי מֵשִׁיב אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה אֶת כָּל כְּלֵי בֵּית ה' אֲשֶׁר לָקַח נְבוּכַדְנֶאצַּר" (ירמיהו כ"ח).

נבואתו של חנניה איננה נשמעת כנבואת שקר, ונדמה כי גם ירמיהו עצמו יכול להאמין לדבריו, אף שסותרים את נבואתו שלו. חנניה לא קורא לעזיבת דרכי ה', גם לא נכשל בשבירת מוטות ירמיהו מעל צווארו. הקורא המאמין נותר לכמה רגעים עצבני ומוטרד ולא ברור לו כל עיקר במי עליו להאמין, אחרי מי עליו ללכת. יתרה מזו, הוא כמעט ומתפתה להאמין לחנניה, שנבואתו טובה יותר, נעימה לאוזן. וכי מי יבחר בשבעים שנות גלות על פני שנתיים, מי יבכר חורבן על פני הגאולה?

נדמה, כי דווקא הנבואה הרכה של חנניה, הרואה עתיד טוב מזו של ירמיה היא שמחזקת את האחרון להכיר, כי דבריו אמת ולא דבריו של חנניה. עוד קודם לכן, בפרק כ"ג הבחין ירמיה בין שני מיני הנביאים:

"הַנָּבִיא אֲשֶׁר אִתּוֹ חֲלוֹם יְסַפֵּר חֲלוֹם וַאֲשֶׁר דְּבָרִי אִתּוֹ יְדַבֵּר דְּבָרִי אֱמֶת מַה לַתֶּבֶן אֶת הַבָּר נְאֻם ה'. הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה' וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע" (פס' כ"ח – כ"ט).

נביא האמת מתפוצץ. דברי ה' נזרקים ממנו בכח, בכאב ובעוצמה. הם אינם נרפים – בשעה שלנרפות אין מקום. הם אינם מבקשים לקצר את הדרך בשעה שהדרך עוד ארוכה. כמו אצל ביאליק, מגדולי המשוררים העבריים, שרבים מפרשניו וקוראיו ראו אותו כנביא מודרני, נביאי האמת  יצוקים מן הסלע וחוצבים מעמקי לבבם. שירתם/ נבואתם פורצת דרך ארכובות העיניים ומחלבם ודמם הם זועקים אותה, שלא כמו נביאי השקר. נדמה, כי על מנת להכיר בין נביא האמת לנביא השקר, אין לנו אלא לשוב אל ראשית הפרשה. אל הציווי לראות. דרכים שונות לעולם להראות עצמו לעינינו ועל פי רוב צורות שקריות מציגות עצמן לפנינו. אנו מתפתים לחזיון היופי והטוב ונוהים אחר מראה מלבב וכובש. אנו חולמים בגדול, מבקשים אחר פתרונות קסם קלים לביצוע. אבל הקב"ה, הוא מנסה אותנו באהבתנו לו:

"כי מְנַסֶּה ה' אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם"

האלוהים דורש ראיה שהיא מעמיקה אל הנסתר. שהיא רואה גם את מה שלא נראה, שהיא מכירה מעבר למעטה של כיעור או עיכוב ושהיא מסוגלת להפוך קללה לברכה.

שבועיים עברו מאז פטירתה ללא עת של במבי שלג, זכרה לחיים ולטוב.  אהבה גדולה רחשתי לה, גם אם בעוונותיי לא דאגתי מספיק להראות לה זאת. רבים וטובים תיארו אותה כאשת חזון, מלאה עשייה ונמרצת. אני ראיתיה לפני עיני כמי שלבה ופיה היו שווים תמיד. חייה הקצרים מלאו מאבקים כנגד כל רע ומרע והיא לחמה לצדם של הזועקים לחירות ולשוויון, לצדקה ולצדק. במבי ידעה שהדרך ארוכה והכירה בכך שבמסלול חייה יהיו קוץ ודרדר שיזנבו בה. היה ברור לכל מי שהכיר אותה שזה לא מעניין אותה כהוא זה. היא דמתה לנביא ירמיה בעול המוטות שכרכה על צווארה, היא הייתה שונה ממנו מאוד משום שהקיפוה רבים ואוהבים עד בלי די. במבי ראתה למרחוק והיא בחרה, מידי יום, בטוב המוחלט. הקללה הייתה רחוקה ממנה כשנות אור. מעט היו שנות חייה אך מבורכים בברכת חיים, אמת ואהבה וכשדברה ניכר היה שאת כל יצירתה היא חצבה מעצמה, לא גנבה מאיש, לא שאלה מאחר. הכל משלה היה והיא האירה אור גדול. אין ספק שעמדה בניסיון – היא אהבה את ה', הוא אוהב אותה.