מנהיגות דור המדבר דורשת "הנהגת מטה", עם ישראל ההולך במדבר, צריך הנהגה של מטה המסמל את הכח הפיזי והריאלי. לעומת זאת, הכניסה לארץ דורשת 'הנהגת דיבור'. דווקא כשאנו עוסקים בבנין הארץ – אנו זקוקים למנהיגות עם יכולת דיבור המעורר השראה, המצביע על הייעוד. דיבור יוצר מציאות,  הנותן משמעות לקיום הפיזי.

משה כשל בדבר זה. הוא לא ידע את אמנות התנועה שבין הנהגת מטה להנהגת דיבור. ועל כן, לא נכנס לארץ. משה, בסופו של דבר, אכן איננו "איש דברים" כפי שהעיד על עצמו. ולכן, עונשו , הוא בעצם הכרה במוגבלותו.

במדינת  ישראל המתבגרת אנו זקוקים לצד מנהיגות שיודעת להתמודד  עם אתגרי השעה (הנהגת מטה) גם הנהגת דיבור. יכולת לצייר תמונת עתיד, חזון, ליצור משמעות לאתגרי השעה.

 

אבי ז"ל, היה נוהג לשוחח איתי מעת לעת  על פרשת השבוע. לפעמים היה דבר חידוש בשיחה, ולעיתים חזרה על דברים ידועים. אך תמיד בפרשת חוקת אבא היה מזכיר לי בחיוך את דברי שד"ל (רבי משה דוד לוצאטו) לפרשה:

" משה רבנו חטא חטא אחד, והמפרשים העמיסו עליו שלושה עשר חטאים ויותר, כי כל אחד מהם בדה מלבו עוון חדש… אשר על כן, נמנעתי מהעמק החקירה בדבר זה, מיראה שמא ייצא לי פירוש חדש, ונמצאתי גם אני מוסיף עוון חדש על משה רבנו".

ריבוי ההסברים על מהות החטא, רק מבהיר כמה קשה להבין מה היה חטאו של האיש משה.

בפירושו לפרשייה זו, מנסה רבי יצחק עארמה לתאר בפנינו את גודל התמיהה בדבר הבנת היחס בין גודל החטא לגודל העונש בחטא מי מריבה. לכאורה, לא ברור מדוע נענש משה רבינו בעונש כל כך חמור של אי הכניסה לא"י, אך ורק, בשל ההכאה בסלע במקום לדבר אליו.

"שאלה קשה וחזקה בחטאו של משה רבינו ועונשו. ש'הרי שולחן והרי בשר והרי סכין לפנינו ואין פה לאכול'.  וזה, כי מצוות ה' למשה כתובה לפנינו והמעשה אשר עשה לא נעלם מנגד עינינו ומחרון אף ה' ישתומם ליבנו ואין איתנו פירוש ישכך את האוזן בחטא…". (עקידת יצחק פרשת חוקת)

 

יש שהסבירו את החטא בהיעדר זקיפות הקומה של משה ואהרן למול טענות העם: "ויבא משה ואהרן מפני הקהל" – כדמות בורחים". (אבן עזרא –המאה ה-11)

הרמב"ם ראה את החטא בהיעדר הסבלנות של משה: " וחטאו, עליו השלום, הוא: שנטה לצד אחד מן הקצוות ממעלת המידות, והיא: הסבלנות.  כאשר נטה לצד הרגזנות באמרו: 'שמעו נא המרים'" (במדבר כ, י),(רמב"ם שמונה פרקים פרק ד)

ויש שהלכו בכיוון היעדר האמונה ביכולת הניסית של אלוהים: "עיקר החטא שעליו באה השבועה, היה על שהיה בעניין ההוא מיעוט אמנה, כמו שאמר הכתוב: יען לא האמנתם בי וגו', לכן לא תביאו "–רבי יוסף אלבו.

מעבר לתחושת החולשה בריבוי ההסברים, אני אמון על התפיסה הרואה קשר בין מהות החטא לעונש, דבר שלא קיים בהסברים הרבים הנ"ל. מה הקשר הפנימי בין הכאת הסלע- לאי הכניסה לארץ?

אני מבקש להציע הצעה חדשה:

ישנו סיפור קודם בספר שמות פרק יז, עם יציאת בני ישראל ממצרים, ובו, כבר אז, עם ישראל התלונן על היעדר מים. בסיפור ההוא- נצטווה משה להכות את הסלע, וכך עשה- ויצאו המים. אז מדוע הפעם הציווי היה לדבר אל הסלע?

ישנה הבחנה בעולם החסידות בין שתי צורות הנהגה. הנהגת מטה לעומת הנהגת דיבור.

הנהגת מטה- יוצרת מציאות על ידי פעולה. המטה הוא הביטוי לאקטיביזם. לאחריות לכאן ועכשיו.

הנהגת דיבור, נותנת לכח הדיבור עוצמה גדולה. היא שייכת לעולם החזון והייעוד. זו הנהגה המאמינה שמעבר להפשלת השרוול והמעשה, יש צורך בשיח על משמעות וייעוד.

מנהיגות דור המדבר דורשת "הנהגת מטה",  הנהגה פיזית. מול עוצמת פרעה וחרטומיו, עם ישראל ההולך במדבר, צריך הנהגה של מטה המסמל את הכח הפיזי והריאלי. לכן בסיפור הקודם- משה מצווה להכות את הסלע.

לעומת זאת, הכניסה לארץ דורשת 'הנהגת דיבור'. דווקא כשאנו עוסקים בבנין הארץ – אנו זקוקים למנהיגות עם יכולת דיבור. לא רטוריקה,  אלא – דיבור המעורר השראה, המצביע על הייעוד. דיבור יוצר מציאות,  הנותן משמעות לקיום הפיזי.

עם הכניסה לארץ המובטחת, צורת ההנהגה מוכרחת להשתנות. מסעו של עם-ישראל לא"י הוא גם, ואולי בעיקר, מסע של התבגרות, שינוי תודעתי. חיי האמונה משתנים מהנהגת מטה אל הנהגת דיבור. לא עוד מטה שמכה ושובר, מנהיג את העם כצאן, כילד קטן, כעבד. מעתה ואילך, ההנהגה היא של אמון וראיית פני עתיד.

משה כשל בדבר זה. הוא לא ידע את אמנות התנועה שבין הנהגת מטה להנהגת דיבור. ועל כן, לא נכנס לארץ. משה בסופו של דבר אכן איננו "איש דברים" כפי שהעיד על עצמו. ולכן, עונשו , הוא  בעצם  הכרה במוגבלותו.

הציונות היתה בראשיתה הנהגת מטה. לקיחת אחריות בידיים. אך דווקא במדינת  ישראל המתבגרת אנו זקוקים לצד מנהיגות שיודעת להתמודד  עם אתגרי השעה (הנהגת מטה), גם הנהגת דיבור. יכולת לצייר תמונת עתיד, חזון, ליצור משמעות לאתגרי השעה.

לצד הנהגת המטה והשיח האינסופי על הפתרונות הריאליים – איזה דיבור חדש נוכל למצוא? מילים מדויקות המעוררת חזון ומשמעות להמשך קיומנו כאן במדינת ישראל.

זהו אחד מאתגרי קולות.