פרשת בהעלותך גדושת התרחשויות ומתוארים בה אירועים שונים הרודפים זה את זה. נדמה שהיציאה לדרך מוציאה החוצה את כל הרחשים, לטוב ולרע: העלאת הנרות במנורה, טהרת הלווים לעבודת המשכן, חגיגת פסח והציווי על פסח שני, יציאה למסע והכנת החצוצרות, שיחה בין יתרו ומשה, תבערה האוכלת בעם המתאוננים, קברות התאווה בה מוצאים מותם המתאווים לבשר ולבסוף, הצרעת בה לוקה מרים על לשון הרע שאמרו היא ואהרון על משה. קשה שלא לשאול האם רצף האירועים הוא אך מקרי? ואם לא, כיצד הם קשורים זה בזה?

התבוננות בסיפור המסגרת של הפרשה, הפתיחה והסיום, מעלים שאלה גדולה אף יותר –

בפתיחת הפרשה מצווה אהרון להעלות את הנרות במנורת המשכן ונאמר עליו: "ויעש כן אהרון.. כאשר צוה ה' את משה" (במדבר, ח', ג') ורש"י מביא מדברי 'ספרי' (ומצטרפים אליהם פרשנים רבים אחרים), שפסוק זה בא לספר בשבחו של אהרון, שלא שינה מכפי שצווה ולא צרה עינו על כך שקיבל את הדברים מפי משה. ואילו בסיום הפרשה מרים פותחת בדיבור על האשה הכושית שלקח משה ("ותדבר מרים") ואהרון מצטרף אליה ("ויאמרו") והם תוהים יחדיו "הרק אך במשה דבר ה' הלא גם בנו דבר" (י"ב, א'-ב').

אל מול הפער הזה בין הפתיחה והסיום, עולה השאלה: מה קרה בין שני האירועים הללו ששינה כך את תחושתם של מרים ואהרון?

אם לחזור לשרשרת האירועים המתוארת בפרשה, הרי שלפני דברי מרים ואהרון מספר הכתוב על התאווה שהתאוו האספסוף לבשר, הגורמת גם לבני ישראל לשוב ולבכות. שוב –  כיון שרק פסוק קודם לכן מסופר כי ניצלו מהאש שהבעיר בהם ה' בחרונו על כך שהיו כמתאוננים. אך אם קודם נענה משה מיד "ויצעק העם אל משה ויתפלל משה אל ה' ותשקע האש" (במדבר, י"א, ב'), הפעם משה שומע את הבכי "ובעיני משה רע" (שם, י') והוא פונה אל ה' ומתלונן בעצמו:

"לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ, וְלָמָּה לֹא-מָצָתִי חֵן, בְּעֵינֶיךָ:  לָשׂוּם, אֶת-מַשָּׂא כָּל-הָעָם הַזֶּה–עָלָי.  יב הֶאָנֹכִי הָרִיתִי, אֵת כָּל-הָעָם הַזֶּה–אִם-אָנֹכִי, יְלִדְתִּיהוּ:  כִּי-תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ, כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת-הַיֹּנֵק, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו.  יג מֵאַיִן לִי בָּשָׂר, לָתֵת לְכָל-הָעָם הַזֶּה:  כִּי-יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר, תְּנָה-לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה.  יד לֹא-אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי, לָשֵׂאת אֶת-כָּל-הָעָם הַזֶּה:  כִּי כָבֵד, מִמֶּנִּי.  טו וְאִם-כָּכָה אַתְּ-עֹשֶׂה לִּי, הָרְגֵנִי נָא הָרֹג–אִם-מָצָאתִי חֵן, בְּעֵינֶיךָ; וְאַל-אֶרְאֶה, בְּרָעָתִי."

משה אמנם מתלונן בפני ה', אך בתוך ארבעת הפסוקים הקשים הללו הוא מסמן, לדעתי, גם את התהום הנפערת בינו ובין מרים ואהרון. משה שואל את ה' מדוע עליו החובה לשאת את משא העם ומדמה את החובה הזו לחובת האם כלפי ילד שהרתה וילדה, ואת המשא לנשיאת יונק בחיק. אני רואה בעיני רוחי את מרים השומעת דברים אלו והם ננעצים כסכין בלבה, והיא מתכעסת על כך שדווקא משה, מי שגדל בבית שאינו בית אמו וינק ממינקת שאמנם הייתה אמו אך הכתוב לא מסגיר האם ומתי גילה זאת, משתמש בדימוי זה. על כפיות הטובה שהוא מביע בכך כלפי אחותו שניצבה מרחוק לראות מה יעשה איתו והעזה להסתכן ולבוא בדברים עם בתו של שליט מצרים כדי להביא להצלתו. משה מוסיף ומגלה בדבריו כי הוא עצמו כבר מרגיש רחוק אף מאחיו כשהוא מתלונן על כך שלא יוכל לשאת לבדו "את כל העם הזה". ואני שוב מדמה, הפעם  את פניו של אהרון, שמלווה את אחיו למן היום בו הטיל עליו ה' מתוך הסנה את השליחות שלא חשב משה שיוכל לה, ולמעשה מעולם לא היה בה לבדו.

קשה לשער שאמנם שמעו באוזניהם את הדברים שנאמרו כלפי ה' ושאני שומעת כשיחה פנימית של משה בינו לבין עצמו. אך הקריאה האנושית של הדברים מצביעה על כך שהם מתארים מרחק רב שיש בין משה ובין אהרון ומרים אֶחיו. אותו מרחק שנדמה שהם כואבים בדברם אודותיו.

אך בדבריהם, הם כושלים בשיעור הגדול שנשזר לאורך הפרשה כולה – ביכולת להאמין באדם, לתת לו להנות מהספק ולהעניק לו הזדמנות שנייה להוכיח את עצמו.

אם נחזור לרצף האירועים של הפרשה, הלויים מטהרים לעבודתם כשהם נכנסים תחת מקומם של הבכורות שחטאו בחטא העגל, ה' אינו מוותר על הקשר הטקסי עם העם ומאפשר הזדמנות שניה לכונן אותו מחדש. יחד עם הציווי לחוג את הפסח, באים ודורשים מי שהיו טמאים הזדמנות שניה להקריב את הקורבן ונענים בפסח שני הנקבע לדורות בי"ד באייר. אפילו במסע המחנות נמצאת הדואליות המאפשרת גם לנסוע על פי ה' וגם לא לנסוע על פי ה',  ובודאי שבשיחה היפהפייה של משה ויתרו אפשר לקרוא כיצד משה שב ומבקש מיתרו לשקול שנית את החלטתו לעזוב אות משפחתו. גם בקברות התאווה משה מתלונן בכאב, ורק לאחר שבפעם הראשונה נענה מיד והתפלל על העם.

מרים ואהרון חשים את הפער שנפער בין משה ובינם וממהרים לשפוט אותו – בכאבם, יש לשער –  כגבהות לב של משה –  מבלי לתת לאחיהם להנות מן הספק (שאולי זו לא הסיבה) ואת האפשרות להוכיח אחרת.  הגיבוי שמקבל משה מאלוהים מעיד על כך שאין אמת בדבר, כמו גם מעשיו של משה עצמו בתוך הפרשה. אמנם דבריו הקשים של משה מעידים על הבדידות בה הוא חווה ורואה את תפקידו, אך מה שמתרחש מיד לאחריהם, מעיד על כך שלא גבהות לב הביאה אותו לטעון כך אלא כנראה ההתבגרות לתוך התפקיד וההבנה והשחיקה שבאו עם ההתבגרות הזו, כמו גם הזדהות עם המצב בו נמצא העם המתלונן. משה עצמו נופל באותה תחושה של המתאוננים ורואה לרגע את הרע ("ובעיני משה רע").

לא בכדי ניתן לקשייו מענה בדמותם של שבעים הזקנים, כנראה שיש ממש בקושי ובטענה. גדולתו של משה מתבטאת בכך שבמבחן הגאווה שמציבה לו רוח הנבואה השורה על אלדד ומידד הוא עומד בהצלחה ומוכיח שהוא ראוי ל- benefit of a doubt וכי למעשה הולם אותו התיאור שחולק לו הכתוב אל מול דברי מרים ואהרון: "והאיש משה ענו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה" (י"ב, ג'). אותה ענווה המאפשרת לו להיענות לבקשתו של אהרון המכה על חטא: "אל נא תשת עלינו חטאת אשר נואלנו ואשר חטאנו" ולבקש מאלוהים שירפא את מרים ויעניק אף לה הזדמנות שניה…