כְּשֶׁנִּבְנֶה אֶת הַבַּיִת

דְּלָתוֹת רָאשִׁיּוֹת לְאַרְבַּע רוּחוֹת

חַלּוֹנוֹת לְאַרְגְּמַן שְׁקִיעָה

לְמַשַּׁק זְרִיחָה

 

נוֹתִיר חֶדֶר אֶחָד רֵיק

וּבוֹ נַעֲמֹד כָּל הַיָּמִים

לֹא אֲסוּרִים בָּרָהִיטִים

קְרוֹבִים זֶה לָזֶה וּזְהוּבִים

כְּנָפַי עָלֶיךָ כְּנָפֶיךָ עָלַי

 

וְהַחַיִּים יִרְחֲשׁוּ בַּחֲדָרִים הָאֲחֵרִים

בַּמִּטְבָּח וּבַסָּלוֹן

בְּחַדְרֵי הַיְלָדִים

וְיִצְהֲלוּ וְיַרְעִישׁוּ וּבָהֶם נִצְמַח

 

אֲבָל שָׁרָשֵׁינוּ הַשְּׁקֵטִים

מִן הַחֶדֶר הַהוּא

וְהַחֹם וְהָאוֹר וְהַשַּׁבָּת

 

קְרוֹבִים זֶה לָזֶה וּזְהוּבִים

פָּנִים אֶל פָּנִים

בְּרָכָה.

סיון הר שפי/ בחדרי חדרים.

 

פרשת השבוע שלנו, פרשת פקודי חותמת את הגולל על ספר שמות.  פרקיו האחרונים של הספר הביאו בפנינו תיאור העשייה שיש לעשות עבור בניית המשכן וכבר מפרשת תרומה התוודענו אל שלל החומרים, הכלים והחלקים שמהם תלך ותתרקם מלאכת הקודש של המשכן, שהוא איננו רק מקום פיזי בלב מדבר אלא סמל להימצאותו של הקב"ה בכל מקום.

ראב"ע, בפירושו את פרשת תרומה מבהיר: "וככה השם הנכבד ידענו כי כבודו מלא כל העולם. רק יש מקומות שיראה כוח השם בו יותר ממקומות אחרים".

בניית המשכן וכליו נדרשה לחכמת בצלאל ולנדבת העם וכבר העירו חכמים, כי דקדוקיו ופרטיו הוזכרו חמש פעמים וטעם החזרה לחזק את ההבנה של העושים במלאכה, כי הרי אין לפניהם תמונה שלמה של הדבר עצמו- רק הנחיותיו של האלוהים – וכן להביא לידי שיתוף וקבלה, כמו היו חוזרים ומשננים לעצמם מה הם צריכים להביא, אחר ששמעו זאת ממשה. זאת ועוד, החזרה מקבעת ומייצבת את הגבולות של המשכן וכליו. אומנם "מלא כל הארץ כבודו" אך הממד הגלוי לעין מדויק, כפי שנצטוו על ידי משה. כך אפשר להסביר את ברכתו של משה, כאשר מביאים לפניו את המשכן וכליו, עם תום הרכבתם:

"וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אתה כאשר צוה ה' כן עשו ויברך אתם משה". (כ"ט, מ"ג)

אפשרויות הטעות נמצאו למכביר. ספירה לא נכונה של מידה או תמונת לב שאיננה מדייקת את תמונת הדבר האלוהי היו מביאים לידי תוצר שאיננו רצוי לפני האלוהים.

גם הפיתוי לשנות הוא עצום. הרצון להטביע חותם האומן ביצירה מורכבת וחשובה זו עלולים היו להביא את בצלאל לשנות, להוסיף ולהציע כיוון אחר לגמרי של יצירה. ויותר מכך, ההתרגשות מן המעמד, הידיעה כי האדם שותף למלאכת בריאת משכנו של הקב"ה, היא כשלעצמה הייתה יכולה להביא לידי טעות. מתיקותה של התרגשות זו, האנושית כל כך, מובאת בסיפורו המופלא של עגנון "אגדת הסופר". עגנון מזכיר, משמו של הרב מזיטומיר ששאל את הרב מברדיטשוב על הפסוק "ויעש כן אהרן":

"ופירש רש"י ז"ל, מגיד שלא שינה. וקשה. הייתכן?  הקדוש ברוך הוא אמר לאהרן שידליק את הנרות אפשר שהוא ישנה? אילו אמר הקדוש ברוך הוא לאדם פשוט כלום היה משנה? ומה שבחו של אהרן הכהן שלא שינה? אלא אילו אמר הקדוש ברוך הוא להרב מברדיטשוב שידליק את הנרות הייתה לו וודאי התלהבות ויראה ודבקות, ואילו בא להדליק היה שופך את השמן על הארץ ולא היה מדליק כלל מחמת יראה. אבל אהרן אף על פי שהייתה לו התלהבות ויראה ודבקות בוודאי יותר מכל אדם, כשבא להדליק את הנרות קיים כמצוות השם והדליק בלי שום שינוי".

(שם, ע"מ 116 בתוך "אלו ואלו")

לא התלהבות, לא טעות, לא פיתוי להגדיל עצמך– בני ישראל עושים ככל אשר ציוה ה' את משה, כן עשו. כל מה שנוצר, כל מה שהושלם הוא בבואה מבורכת של מה שהושמע מלמעלה ומשה מברכם על כך. ריה"ל (כוזרי מאמר ג', כ"ג) תיאר את רצונם של שורפי בניהם באש ברצון העז שחשו להתקרב אל האלוהים. הללו פעלו  מתוך דבקות ומסירות ורוחניות גבוהה ובקשו להדביק את נפשם בנפשו על ידי התנהלות חסרת גבולות. ואולם,  כך ריה"ל , הם לא הבינו , כי הקרבה היא בשמירת מצוותיו של האלוהים שבהם מגולמים  "שעורם ומשקלם וזמנם ומקומותם…"

המשכן, איפא, מסמל את הגבולות שבהם מתהלך האדם מישראל. האקסטזה מפנה את מקומה לעבודה קשה וליצירה. אורך רוח וחכמת לב מניעים את כל התהליך ולא שיאים של התפעמות מואצת. נדמה שלאור דברים אחרונים אלו אפשר להבין את סופה של הפרשה, אחר שמשה מקים את החצר סביב למשכן ולמזבח:

"ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן ולא יכל משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן".  (מ', ל"ד)

אחר שהסתיימו כל ימי המילואים, נתקנה הבנייה והותקנו כל הכלים במקומם, מתמלא המשכן כבודו של ה', ענן מכסה את האהל ואי אפשר למשה לבוא פנימה. שוב גבול נמתח בין שמים וארץ, שוב נלמדת מידה של איפוק וענווה וכבר היא מזמנת צפייה וגעגוע אל ההתוודעות.  אומנם נכון, "החיים ירחשו בחדרים האחרים, במטבח ובסלון בחדרי הילדים" והחדר הזה, השקט, החף מרהיט, רק כרובים לו ומרווח צר בין כפות הידיים יוכס בענן. אך בינתיים יושרשו בו שורשים חיים שיעמיקו את ההתוועדות, לכשתבוא. והיא תבוא,  וודאי שתבוא   "וקרובים זה לזה וזהובים" נהיה

ומבורכים

ביום שכולו שבת.