בשבת שעברה קראנו וַיַּרְא הָעָם כִּי בשֵׁשׁ משֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה משֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ: (שמות לב', א') ואילו פרשתנו פותחת – וַיַּקְהֵל משֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה לַעֲשׂת אֹתָם: שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַיהֹוָה כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת: לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל משְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת: (שמות לה', א' – ג').

התכנסות הקהל אינה ערובה לכך שהמטרה חיובית.  ההתכנסות בפרשת כי תשא הייתה על מנת ליצור 'אלוהים' אחר ונוצר 'עגל הזהב', ואילו בפרשת ויקהל משה מקהיל את העם ופותח באזהרה על שמירת השבת ובכך מקדים לצו בנית המשכן את איסור חילול שבת.

דומה שקריאת הפרשה מיד לאחר מעשה העגל מחייבת לברר מה בין המשכן לעגל הזהב?

הפרשנות המסורתית מצביעה על העובדה שיהיו כאלה שיחשבו שמטרת בניית המשכן תדחה כל צו אחר ולכן משה מקדים ואומר (וכך גם בפרשת כי תשא וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי יְהֹוָה מְקַדִּשְׁכֶם: שמות לא', יג')  כי שמירת השבת מחייבת ודוחה את בניית המשכן.

ברם הפסוק לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל משְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת אינו חל על מלאכת המשכן ולימים המקדש.  הרי במשכן הקריבו בשבת!

נראה לטעון שהצו האלוהי מאתגר את האדם, עליו לבחור ולהתלבט בין ההוראות הסותרות. להתלבט בין שמירת השבת לבין בניית המשכן, להתלבט בין הרצון לבטל את היחס החומרי לזהב כסף ונחושת לבין דבקות בו.  להבין שהחומר יוכל לשכנע את האדם ליצור עגל ומאידך – גם  בבניית המשכן צווה להשתמש בחומרים היקרים. יש לברר –  האם החומר הוא המוביל או שאנחנו מציינים את עובדת החשיבות של הזהב… איך אנו מודעים לקיום היצר ואין אנו מובלים על ידו.

בהמשך הדברים נלמד על מעשה מיוחד של מלך יהודה – גיוס כספים ל'בדק הבית' אך נראה שהתנהגות זו אינה מעידה שכל מעשיו היו למטרות נעלות.

נחדד את המאבק בין העגל למשכן בתזכורת על הצו שניתן מיד לאחר מעמד הרב סיני –

"לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם: מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ אֶת צֹאנְךָ וְאֶת בְּקָרֶךָ בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ:  (שמות כ', כ' – כא')

 

כותב הרבי מאיז'בצא – 'מי השלוח', ח"ב: "לא תעשון אתי אלוהי כסף – כסף רומז על תשוקה וכח התשוקה שהוא חלק שחילק הש"י השם יתברך  לאדם. אבל אצל הש"י לא ידמה האדם שהש"י יש לו תשוקה שאדם יעבוד אותו ומתפעל ח"ו חס וחלילה מעבודת האדם מצד עצמותו, כי מלכותו היה קודם שנברא העולם ולא ישיגוהו שום שינוי ותמורה וזהו "לא תעשון אתי אלוהי כסף", וזהב מורה על רכוש וזהו "ואלוהי זהב לא תעשון לכם", שלא ידמה האדם שיש לו איזה כוח מצד עצמו, כי האדם מצדו אין לו רק התשוקה והש"י יש לו כל הקניינים ולה' הארץ ומלואה ואין עוד מלבדו. מזבח אדמה תעשה לי היינו פשיטות הגמור.

"לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם:  מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי…"

ובאמת הלא כבר כתיב "לא תעשה לך פסל וכל תמונה"?

אכן זה מורה שלא יעבוד כמצוות אנשים מלומדה כמו שראית מרבך ואבותיך, יראה ואהבה, וכמו שמצינו שאברהם אבינו עבד לה' יתברך במדת אהבה ויצחק אבינו במדת יראה ולא עשה כמו אביו, וזהו 'מזבח אדמה תעשה לי", רומז על קיווי, ואדמה רומז על פשיטות, היינו שהתקווה לה' בפשיטות ויעזור לך השי"ת".

כלומר – לא להקים 'אלוהי כסף' אמור ללמד את האדם לפתח את ייחוד הלימוד שלו ולא לתלות את הבנתו אך ורק במעשיו.

 

הסבר זה של ה'מי שילוח' עולה בקנה אחד עם דברי הנצי"ב – הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, (1816 – 1893) המפרש את האמור בדברים פ"ד' (ט) רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ: (י) יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בֶּאֱמֹר ה' אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה וְאֶת בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן:

בפירושו – העמק דבר – "פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך". ע"י עסק פלפולה של תורה יכול להגיע לפעמים שנהפך לו לרועץ חס וחלילה. וכך בתלמוד, (נדרים דף נה') נדרש הפסוק "ומנחליאל במות ומבמות הגיא" וגו' כיון שנחלו אל עולה לגדולה. ואם הגביה עצמו הקב"ה משפילו. .. על זה הזהיר משה כאן לשמור הגוף והנפש שלא יהא עסק פלפולה של תורה גורם חלילה לשכוח את הדברים אשר ראו עיניך. היינו שראו דבר ה' עשרת הדברים יוצאות באמצעות ניצוצות אש ולפידים…

 

הסמיכות לראש חודש אדר ב' תביא לחתימה במפטיר 'פרשת שקלים' – צו 'מחצית השקל', בו נחזור ונקרא על ה'מס' המהווה שוויון בין כלל ישראל, העשיר לא ירבה… ובפרשת פיקודי (לח', כה' – כח') נבין שעם הכסף של מחצית השקל נוצרו האדנים, לבסיס המשכן.  יש לכל אחד מישראל בו חלק.

להפטרה נקרא את הפטרת שקלים בספר מלכים. ההפטרה עוסקת בבדק הבית בימי יהואש (מלכים ב', יב', א'-יז') והיא נבחרה בשל תיאור מגבית מחצית השקל, כסף ל'בדק הבית'. נזכיר את הרקע להפטרה –  מסופר על יהואש בן אחזיה מלך יהודה, שעם מות אביו, הרגה עתליה אם אחזיהו את כל זרע הממלכה. יהואש נלקח על ידי יהושבע בת המלך והוחבא בבית ה'. לאחר שבע שנים בהם התחבא בבית ה' נאמר: "ויוציא את בן המלך ויתן עליו את הנזר ואת העדות וימליכו אותו וימשחהו, ויכו כף ויאמרו יחי המלך", ומיד "ויכרות יהוידע את הברית בין ה' ובין המלך ובין העם להיות לעם לה', ובין המלך ובין העם". העם מנתץ את מזבחות הבעל והורג את מתן כוהנו, ומושיב את יהואש על כסא המלכים "וישמח כל עם הארץ והעיר שקטה…".

כאן מתחילה ההפטרה לפרשה: "ויעש יהואש הישר בעיני ה' כל ימיו, אשר הורהו יהוידע הכהן". לכאורה, מצב אידיאלי.  ואכן, הפרק ממשיך בתיאור תקנות המיסוי לבדק הבית שתיקן יהואש, ומתאר את העבודה ומציין: "ולא יחשבו את האנשים אשר יתנו את הכסף על ידם לתת לעושי המלאכה, כי באמונה הם עושים". ההפטרה מסתיימת בתיאור המרנין של העם כולו שהתגייס למלאכה בתרומה ובעשיה. בהמשך הפרק מסופר כיצד כובש חזאל מלך ארם את גת כשפניו לירושלים. יהואש מציל את ירושלים מפני הכיבוש על ידי נתינת אוצרות המקדש לחזאל, בתמורה להשבת השקט על כנו. וכאן נלמד על ההמשך המר: "ויקומו עבדיו ויקשרו קשר ויכו את יואש בית מילוא…"

 

ספר מלכים אינו מעניק הסבר לסופו הטראגי של המלך, מלך שדאג לבדק הבית ועשה את הישר בעיני ה', אך נוסח ספר דברי הימים מסייע בהשלמת הפערים: "ויעש יואש הישר בעיני ה' כל ימי יהוידע הכהן".

יש לדייק, יואש עושה הישר רק בזמן שיהוידע כיהן, ולא בכל ימיו. בהמשך, מעלה הכתוב את טענת המלך, ששואל מדוע לא דרשו מהעם להביא את משאת משה (כסף הכיפורים) לאוהל העדות. תשובת העם, "כי עתליהו המרשעת ובניה פרצו את בית האלהים וגם כל קדשי בית ה' עשו לבעלים". בתגובה אומר המלך: "ויתנו קול ביהודה ובירושלים להביא לה' משאת משה עבד האלוהים על ישראל במדבר".

עד כאן, כבספר מלכים, מתוארת תמונה אידיאלית שבה עבודת ה' נעשית, משאת משה מתחדשת, ובית ה' עומד על מתכונתו.

בעל ספר דבה"י (ב' כד', יז' – כה') מוסיף: וְאַחֲרֵי מוֹת יְהוֹיָדָע בָּאוּ שָׂרֵי יְהוּדָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לַמֶּלֶךְ אָז שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֲלֵיהֶם: וַיַּעַזְבוּ אֶת בֵּית יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם וַיַּעַבְדוּ אֶת הָאֲשֵׁרִים וְאֶת הָעֲצַבִּים וַיְהִי קֶצֶף עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם בְּאַשְׁמָתָם זֹאת: וַיִּשְׁלַח בָּהֶם נְבִאִים לַהֲשִׁיבָם אֶל יְהֹוָה וַיָּעִידוּ בָם וְלֹא הֶאֱזִינוּ: וְרוּחַ אֱלֹהִים לָבְשָׁה אֶת זְכַרְיָה בֶּן יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וַיַּעֲמֹד מֵעַל לָעָם וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר הָאֱלֹהִים לָמָה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת מִצְוֹת יְהֹוָה וְלֹא תַצְלִיחוּ כִּי עֲזַבְתֶּם אֶת יְהֹוָה וַיַּעֲזֹב אֶתְכֶם: וַיִּקְשְׁרוּ עָלָיו וַיִּרְגְּמֻהוּ אֶבֶן בְּמִצְוַת הַמֶּלֶךְ בַּחֲצַר בֵּית יְהֹוָה: וְלֹא זָכַר יוֹאָשׁ הַמֶּלֶךְ הַחֶסֶד אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוֹיָדָע אָבִיו עִמּוֹ וַיַּהֲרֹג אֶת בְּנוֹ וּכְמוֹתוֹ אָמַר יֵרֶא יְהֹוָה וְיִדְרֹשׁ:

מסתבר, שהמלך היה נתון להשפעת שריו ופנה לעבודת אלילים. ואם לא די בכך שאינו מאזין לנביאים, זכריה בן יהוידע מוכיח את העם, ויואש המלך "לא זכר…החסד אשר עשה יהוידע אביו עמו" והוא מצווה לקשור אותו ולרגום אותו באבנים.

הכתוב ממשיך ומספר שבתגובה להתנהגות זו, הוא נענש במיתה בידי עבדי מלך ארם.

"וַיְהִי לִתְקוּפַת הַשָּׁנָה עָלָה עָלָיו חֵיל אֲרָם וַיָּבֹאוּ אֶל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם וַיַּשְׁחִיתוּ אֶת כָּל שָׂרֵי הָעָם מֵעָם וְכָל שְׁלָלָם שִׁלְּחוּ לְמֶלֶךְ דַּרְמָשֶׂק: כִּי בְמִצְעַר אֲנָשִׁים בָּאוּ חֵיל אֲרָם וַיהֹוָה נָתַן בְּיָדָם חַיִל לָרֹב מְאֹד כִּי עָזְבוּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם וְאֶת יוֹאָשׁ עָשׂוּ שְׁפָטִים: וּבְלֶכְתָּם מִמֶּנּוּ כִּי עָזְבוּ אֹתוֹ בְּמַחֲלוּיִם רַבִּים הִתְקַשְּׁרוּ עָלָיו עֲבָדָיו בִּדְמֵי בְּנֵי יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וַיַּהַרְגֻהוּ עַל מִטָּתוֹ וַיָּמֹת וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּעִיר דָּוִיד וְלֹא קְבָרֻהוּ בְּקִבְרוֹת הַמְּלָכִים:"

כלומר, השררה, השלטון, הביאן את המלך יואש, שהצטייר כה טוב בספר מלכים,  לאיבוד אוצרות המקדש בידי מלך ארם, גרם לו להרוג בחצר המקדש את הנביא זכריה, בנו של הכהן הגדול שהצילו בקטנות. יחסו לחצר המלוכה גרם למרד עבדיו, המלך יואש, מסתבר,  הינו עבד ליצרו, ולשריו…