בשולחן ליל שבת לפני כמה ימים, שאלתי את אמא שלי האם תלך למחרת, ביום השבת,  לבית הכנסת? היא אמרה שאם לא ירד גשם היא תלך. והוסיפה: "אל תחשוב לרגע שיש אלוהים. כי אין. אך אני אוהבת את הניגונים ואת הקהילה…"

ואכן, עם כאבים חזקים שהיא סוחבת בתקופה זו בחייה, היא הלכה לאיטה לבית הכנסת "יקר" בירושלים. ומבעד למחיצה, ראיתי אותה עוצמת עיניים –  עם זכרונות השואה, תחושת היעדר  האלוהים, שמחת החיים בארץ, והניגון על שפתיה.

אחת הדרכים לתאר את ההיסטוריה היהודית  – היא לספר סיפור על אלוהים למול עם/אדם הבודקים את המינון הנכון של הקשר ביניהם.

יש הרואים בקשר הזה דבר מופלא, ויש שיראו בו דבר הזוי – אך לכל הדעות, זה חלק פועם ומרתק בנרטיב שלנו.

אדם הראשון נכנס לגן עדן, המקום הכי אינטימי של אלוהים בו האל "מתהלך בגן לרוח היום", מתוך תקוה שיווצר שם קשר ייחודי של יחסי אל – אדם- אדמה. תקוה גדולה לשכנות וקשר.

וזה מתפרק. בגירוש מהגן, מוגדרים יחסים חדשים. זהירים יותר. הנסיון הסיזיפי לכונן קשר, לכוון את המינון בו, ממשיך בכל פרק מסיפורי הבריאה.

לפני בוא המבול מסופר:

וַיְהִי כִּי-הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם.  ב וַיִּרְאוּ בְנֵי-הָאֱלֹהִים אֶת-בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ.  ג וַיֹּאמֶר יְהוָה לֹא-יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה.  …  {פ} ה וַיַּרְא יְהוָה כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל-הַיּוֹם.  ו וַיִּנָּחֶם יְהוָה כִּי-עָשָׂה אֶת-הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל-לִבּוֹ.  ז וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶמְחֶה אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר-בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמָיִם  כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם.

סיפור קשה להבנה על היחס בין בני אלוהים הרואים את בנות האדם. מתירנות לא ברורה בין שמים לארץ?  קשר לא מאוזן, המביא למבול ומחיקת היקום.

בתיאור מעט הפוך מגן עדן, בוני מגדל בבל ניסו להגיע לשמים, " ד וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ שֵׁם  פֶּן-נָפוּץ עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ.  ה וַיֵּרֶד יְהוָה לִרְאֹת אֶת-הָעִיר וְאֶת-הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם". דרכם לא צלחה. גם כאן, סיפור קשה שבליבו נסיון למצוא את המינון הנכון של הקשר בין בורא עולם ונבראיו.

בסיפור היהודי המתחיל באברהם, המצווה על ה'לך-לך' הידוע,  ניתן לראות תקוה לכינון מערכת יחסים בריאה ומאוזנת בין האלוהים לאברהם ובניו. מעין תיקון לגן עדן . הקשר מאופייין בכריתת ברית, במחויבות הדדית, בנסיונות אמוניים קשים שבראשם עקידת יצחק, בתקוה לגדילה, ברכה ושמחה.  כל אלה  הופכים לחלק מהקשר המורכב והמיוחד הזה, שעד עצם היום הזה לא הגיע להשלמה.

הסיפור היהודי מכניס אלמנט חדש לקשר –  מושג האחריות המוטלת על האדם לתקן עולם. שותפות זו, בינו לבין האל, היא הבנה מובהקת בדבר צלם האלוהים הנמצא באדם, הבנה הדורשת מהאדם מחויבות גדולה לראיית  האחר, לצמצום פערים, עליו להעניק תחושת נראות לאנשים שאינם נראים ועוד…

האחריות תוסיף למערכת היחסים מימד של התבגרות. האחריות היא  אחת הדרכים לאזן מחד בין החשש מסימביוזה שבקשר, לחשש הניכור מאידך. כי באחריות טמונה הבנה כי הזולת הוא אחר. הוא נפרד ויש לו בחירה. וכשהוא בוחר בחיים, הוא מחזק את הקשר, דווקא בכך שבחירתו מעניקה לו קיום עצמי.

האחריות היא ביטוי ליציבות האהבה למול עוצמת ההתאהבות,  שעל אף מתיקותה, היא נוטה להתבטלות, אינה מאפשרת לראות היטב. לבחור.

ספר שמות, שאנו נמצאים בעיצומו, מספר על אלוהים שרואה את נאקת בני ישראל , שומע צעקתם, ומחולל את המהפך ההיסטורי המשמעותי ביותר למול בית העבדים המצרי. והעם, היוצא לחירות,  נמצא בחוסר איזון למול הניסים המופלאים והיציאה למדבר. הוא מתלונן. הוא מתגעגע ליציבות שהיתה לו בבית העבדים. כי האל שהיה כה רחוק, פתאום נורא קרוב. שמא קרוב מדי…

עד לפרשתנו:

א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה  מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי.  ג וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם  זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת.  ד וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים.  ה וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים.  ו שֶׁמֶן לַמָּאֹר בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים.  ז אַבְנֵי-שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחֹשֶׁן.

בתוך כל הכאוס הנפשי של  עם-עבדים, בתחילת דרכם בארץ לא זרועה,  אומר אלוהים: תעשו משהו יחד. לא תפילה, לא קרבן, לא נס. אלא תבנו משכן. ותדאגו שכל אחד מכם יביא משהו. מנדבת הלב.

זאת הפעם הראשונה שלא האל נדרש לעשות משהו עבור העם אלא העם עבור אלוהים –  לבנות לו משכן עלי אדמות, ממעט החפצים והתכשיטים שהיו להם. אמנם בית זמני,  שילך איתם עד מקום המנוחה והנחלה. אך בית שהוא 'משלהם',  שבו ישכון האלוהים.

אפשר לחיות חיי הזדקקות לאל. ניתן גם לחיות ללא כל קשר לאלוהים. אך להיות אחראי ושותף לקשר- זה שלב חדש ביחסים.

ושלב זה מאפשר את האינטימיות הגדולה ביותר: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם. מאמץ אנושי, אחריות לבנייה, דווקא העשייה למען האל ממקום של "קרבן" שזה עתה היה משועבד, עשויה להביא  לתחושת ביטחון הכה-חשובה לאהבה, עד כי האל שוכן בתוכנו.

החיפוש אחר המינון הנכון לא מסתיים כאן. הוא ממשיך בעליות ומורדות, ברגעי שמחה עילאיים, ובתקופות גלות קשה.

תקופה תלמודית עם פרץ יצירתי שבמוקדו אחריות לכינון עם שחרב ביתו, תוך יצירת קשר חדש עם אלוהים שחרב ביתו, התחדשות קהילת צפת עם תשוקה מיסטית לקשר עם האל, העלייה השניה, במאה הקודמת, נטולת האל, עם התעצומות שלה, ימי שואה של הסתר פנים  ועוד.

בשם אלוהים נעשות כיום עוולות גדולות בעולם. במאה ה20 נעשו עוולות איומות דווקא בניתוק מאלוהים.

חלק מחזרתנו  לארץ היא התקווה להתחדשות הקשר. לשיחה מחודשת על הקשר עם אלהים מתוך ריבונות, חופש ובחירה. ולראות איך קשר עם אלוהים מגביר אהבה בעולם.