ביום חמישי שלפני קריאת פרשת יתרו נוהגים יהודי תוניס לערוך את "סעודת יתרו", בה ניתנת לילדים הקטנים שזה עתה סיימו את לימוד קריאת התורה בכותאב, הזדמנות לקרוא את עשרת הדברות מתוך הפרשה. אפילו שאין זה מנהגי מבית, חשבתי לערוך בביתי סעודה כזו לילדי וחבריהם, בתקווה שיהיה בכך מעין נסיון תיקון למעמד עשרת הדברות. מראיה דרמטית שבה אין יכולת להכיל, אל שמיעת עשרת הדברות אשר תיאמרנה בקולם של הילדים. בתקווה שקולם הרם והתמים של הילדים  יוכל לפתוח את שמיעתנו לצליליו של הדיבור האלוהי. 

לפני כחודש, אישה יקרה אשר נמצאת במשבר נוראי בחייה אמרה לי שהתאכזבה ממני מאוד משום "שלא ראיתי אותה" , "שלא הייתי איתה " למרות שהיא קיוותה ורצתה את קרבתי. דבריה זעזעו אותי ועברתי לבד ויחד איתה תהליך קשה, מברר, מבהיר, מצטער ובעיקר מלמד מאוד על כך שלעיתים "אני ישנה וליבי ער". אני משתדלת להיות ערה מאוד למתרחש סביבי, מנסה לא לפספס, אבל איך נרדמתי? מה זה לראות מישהו? אני מהרהרת בשימוש המילולי והתכוף של כולנו בביטויים "לא ראית אותי" "לא שמעת אותי" מה משמעותם העמוקה מעבר לאמירתם?

הפרשה שלנו נוגעת במושגים של שמיעה וראייה, אלו שני חושים אולם מעבר לכך יש כאן שתי מהויות  אשר דרכן אנו חווים את המציאות. פרשת יתרו פותחת בשמיעה: וישמע יתרו" (שמות יח, א) ולקראת סיומה אנו פוגשים את הראייה במעמד הר סיני: "וכל העם רואים את הקולות " (שמות כ, יד) דרך שמיעת יתרו ודרך הראייה של עם ישראל ננסה להבין את מהויות השמיעה והראייה.

יתרו, כהן מדין, חותן משה, לוקח מביתו את בתו ציפורה אשת משה ושני נכדיו ומביא אותם למשה. יתרו  לא ראה את הניסים שבני ישראל ראו במצרים. הוא שומע על כך משמועות עוברות ואחר כך ישירות ממשה:

(א) וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן משֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם…  וַיְסַפֵּר משֶׁה לְחֹתְנוֹ אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם עַל אוֹדֹת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתַם בַּדֶּרֶךְ וַיַּצִּלֵם ה':  .. וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת הָעָם מִתַּחַת יַד מִצְרָיִם: עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹהִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם".

יתרו אינו רואה את הנסים, הוא לא חווה את הבהירות והוודאות של הראייה אולם הוא חש את המציאות ברבדים עמוקים של השמיעה. יתרו מעמיק בשמיעתו אל מעבר לפרטים העובדתיים. באמצעות יכולת השמיעה הוא מגיע לזיהוי נוכחות של משהו שמעבר לו, ידיעה של ממשות שאולי נסתרה ממנו: "ידעתי כי גדול ה' מכל אלוהים". הוא  מכיר בה  ורואה אותה כברכה: "ברוך ה' אשר הציל אתכם…". השמיעה של יתרו מאפיינת גם את דרך מחשבתו ומעניין שמשה לומד מיתרו את היכולת לשמוע. אחרי שמשה מיישם את עצות יתרו באשר למבנה הארגוני – שיפוטי ולומד על יכולותיו לנהל את העם,  נאמר על משה : "וַיִּשְׁמַע משֶׁה לְקוֹל חֹתְנוֹ וַיַּעַשׂ כֹּל אֲשֶׁר אָמָר" (שמות יח, כד)

בשונה מיתרו, בני ישראל ראו את נוכחותו של ה' באופן גלוי, במכות מצרים, קריעת ים סוף, המן שניתן להם , המים המרים שנהפכו למתוקים, ניצחון המלחמה בעמלק . בעצם הראייה ישנה בהירות – מה שרואים – זה מה שקיים. אולם בראייה יש את האפשרות למפגש עם  שטחיות וחיצוניות. אלוהים מבקש ממשה לומר לעם: ראיתם אותי בניסים הרבים…אני נושא אתכם! העת הגיעה, מתקדמים שלב, עתה עליכם לשמוע בקולי : "אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי: וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי…" (שמות יט ד,ה).

מהי מהותו של שלב השמיעה שאלוהים מבקש? איזו מציאות נגלית בשמיעה זו  שעד עתה לא נגלתה בראייה?

במעמד הר סיני אנו פוגשים עם מבוהל אשר המראות מעמיסים עליו עד שאין הם רואים יותר. הם בפשטות יראים: "וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק(כ, טו).  המראה חזק כל כך עד שהעם מבקש ממשה רק את הדיבור השקט, הרגוע,  ללא כל הדרמה.  אולי כך הם ישמעו " וַיֹּאמְרוּ אֶל משֶׁה דַּבֶּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת" (כ, טז). נראה שהראייה העצומה שבני ישראל נחשפים אליה לא מחלחלת אליהם כלל ונותרת חוויה של ראיה חיצונית  שטוחה, של פחד.

הרב דוד הכהן המכונה "הרב הנזיר " כתב בספרו "קול הנבואה"  שלראייה והשמיעה ישנו גם היגיון חזותי וישנו הגיון שמעי. לראייה ישנה בהתאמה חשיבה חזותית אשר הינה סטאטית, רואה מעל פני השטח ושואפת להגדרות חד-משמעיות, פשטות, בהירות ויציבות. ההיגיון החזותי, כשיחפש אחרי האלוהים, לא ימצא אותו, כי אלוהים לא מופיע בצורה ברורה וחד משמעית. שונה היא השמיעה אשר מתאפיינת ב'היגיון שמעי' אשר מקשיב לעולם. הוא מנסה ללמוד מן העולם על מה שמעבר לו. לשיטתו של הנזיר זוהי מהותה של הנבואה: הנביא הוא זה שביכולתו לחוש את מה שמעל פני הקרקע, מי שביכולתו לשמוע את צליליו של הדיבור האלוהי בתוך ההמולה של החיים[1].

ביום חמישי לפני "שבת פרשת יתרו" נוהגים יהודי תוניס לערוך את "סעודת יתרו". חגיגה צבעונית של אוכל מסורתי, ברכות , שירה ולימוד. הסעודה זכתה להיקרא כך בשל הסעודה הנזכרת בפרשה, בה אהרון וזקני ישראל סעדו עם יתרו "לפני אלוהים". סיבה נוספת לחגיגה קשורה להזדמנות  שניתנה לילדים הקטנים שלמדו קריאת התורה ב'כותאב' (תלמוד תורה) לקרוא בתורה בפעם הראשונה את עשרת הדיברות אשר מופיעות בפרשה. לכבוד האירוע ההורים עורכים חגיגה וסעודת מצווה המוגשת בכלים זעירים עם דברי מתיקה לרוב ובכך מחבבים את המעמד על הילדים. המסורת חיה ונשמרת גם בימנו ואפילו שזהו אינו מנהגי מבית, חשבתי לערוך אותה בביתי עבור ילדי וחבריהם מהקהילה אליה אנו שייכים ובכך לנסות ולתקן את מעמד עשרת הדברות המקורי וכפי שלימדנו יתרו להתמקד בשמיעה. ההיגיון השמעי מעביר את החוויה מהחוץ אל הפנים, מראיה דרמטית שבה אין יכולת להכיל, אל שמיעת עשרת הדברות אשר תיאמרנה בקולם של הילדים. בתקווה שקולם הרם והתמים של הילדים  יוכל לפתוח את שמיעתנו לצליליו של הדיבור האלוהי. 

 

 

 

[1] ראו מאמר של אהוד פירר, הרב הנזיר והפילוסוף. 4/1/2007 ynet