בקריאת הפסוקים הראשונים המתארים את היציאה מצרים, התמונה המצטיירת היא כי צאצאי אברהם, יצחק, יעקב ויוסף, עמו של אלהים, מובלים על ידו מבית העבדים לגן העדן של הארץ המובטחת, בדרך מושכלת. למענם ולטובתם.
אבל בפסוקים הבאים מתערערת לחלוטין התמונה הזו – עתה מסתבר שלי-ה-ו-ה אג'נדות משלו – הוא מנפנף בישראל כפיתיון נוכח עיני פרעה, כדי שיצא ממצרים אל המדבר ושם יוכה בעוצמה כה גדולה שתגרום למצרים לדעת את כוחו. המטרה כאן אינה ידיעה של ישראל את כוחו של ה', אלא של מצרים. ישראל הם כלי במשחק השחמט שה' מנהל עם פרעה.
מהרכבת הזו אי אפשר לקפוץ. היא כבר יצאה לדרכה. אבל אלו ברירות מותיר המסע הזה לישראל?

שמות פרק יג
יז וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. יח וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. יט וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם. כ וַיִּסְעוּ מִסֻּכֹּת וַיַּחֲנוּ בְאֵתָם בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר. כא וַיהוָה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה. כב לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה לִפְנֵי הָעָם.

ששת הפסוקים הראשונים של הפרשה הם גם הפסוקים הראשונים של המסע, בן ארבעים השנה, במדבר. כשקוראים אותם וזוכרים את המשך הסיפור, יש בהם נאיביות, מהסוג של 'שלום כתה 'א'.
בפסוק יז מניח אלהים שהעם עשוי להינחם על היציאה מפחד האויב. כלומר מצוקה ממשית היא העשויה לשבור את רוחם. אלהים עוד לא פגש את ישראל המתלוננים על המן שהוא עתיד להמטיר להם ורוצים מאכלי מצרים [במדבר פרק יב], או את מעמד הבכי הגדול והרצון לשוב מצרימה בשל שמועות על ארץ כנען, שהביאו איתם המרגלים [במדבר פרק יד].
פסוק יח מעיד שהעם יצאו ממצרים 'חמושים' כלומר מוכנים לקשיי הדרך: נשק מול אויבים, אוכל ומים למקרה רעב. אכן, כשעוד מעט ייפגשו במרכבות פרעה, תיווצר פניקה ואיש לא יחשוב על שימוש בנשק. אחר כך ייגמרו המים שנשאו איתם ומי המדבר יהיו מרים, ואחר כך ייגמרו המצות.
פסוק יט מתאר את תודעת הגאולה של ישראל, הבנתם שזהו זמן שבו אלהים פקד אותם, הם בדרך לארץ המובטחת, שם תיקברנה עצמות יוסף. עוד אין כאן יאוש מהיכולת להגיע לארץ, או מהאפשרות לכבוש אותה. אין כאן ציניות מרפת-ידיים.
פסוק כא מתאר את החסות האלהית המתמדת על העם ופסוק כב מחזק אותו, ונוצר הושם שה' חובק את עמו כל הזמן. אין כאן רמז לזמן בו יחרה אפו בהם והם ימותו באלפיהם בזעמו – אחרי העגל, בקברות התאווה, בבכי המרגלים, במרידת קורח…
התמונה המצטיירת היא : צאצאי אברהם, יצחק, יעקב ויוסף, עמו של אלהים, מובלים על ידו מבית העבדים לגן העדן של הארץ המובטחת, בדרך מושכלת. למענם ולטובתם.

אבל בפסוקים הבאים מתערערת לחלוטין התמונה הזו –
(פרק יד,א) א וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל הַיָּם. ג וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר. ד וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי יְהוָה וַיַּעֲשׂוּ כֵן.

עתה מסתבר שלי-ה-ו-ה אג'נדות משלו – הוא מנפנף בישראל כפיתיון נוכח עיני פרעה, כדי שיצא ממצרים אל המדבר ושם יוכה בעוצמה כה גדולה שתגרום למצרים לדעת את כוחו. נדייק: המטרה כאן אינה ידיעה של ישראל את כוחו של ה', אלא של מצרים. ישראל הם כלי במשחק השחמט שה' מנהל עם פרעה. וכדי לנהל את המשחק הזה, ה' מחזיר אותם חזרה לכיוון מצרים.
[יעויין שגיבור הפרשה הראשונה הוא אלהים, הוא זה המוציא אותם לכיון כנען תוך דאגה לשלומם, אבל כאן מתגלה בחינה אחרת : י-ה-ו-ה , הוא ה' החובק אותם בעמוד הענן ועמוד האש, , אבל תוך כדי חיבוק מסב אותם חזרה למצרים]
האם ישראל הבינו מה קורה ? ספק. האם נשאלו אם הם מוכנים לכך – וודאי שלא.
ההמשך היה מדהים כידוע – פרעה קרב, ישראל זעקו אל משה, משה זעק אל ה', ה' דרש מהעם לנוע קדימה אל הים, הים נחצה, ישראל עברו ומצרים טבעו, והאירוע כולו נסתיים בקרשצ'נדו של אמונה –
ל וַיּוֹשַׁע יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם. לא וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת יְהוָה וַיַּאֲמִינוּ בַּיהוָה וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ.

אבל משהו נשבר עתה ללא תקנה – נשברה האמונה הנאיבית שהיציאה ממצרים היא מהלך מושכל להשגת מטרות מדודות תוך הסתמכות על כלים אנושיים, ומתוך הבנה שאלהים הוא גורם רב חסד, מעין סנדק של משפחת 'אבינו' הנוטה חסד לבניהם. עתה מתברר שאותו י-ה-ו-ה הוא גורם שרירותי ואניגמטי – יש לו מטרות משל עצמו, יש לו עוצמות כבירות שהוא מפעיל כדי להשיגן, ישראל הם כלי בידו, ואכן מצפה להם עתיד טוב, אבל אך ורק אם יצייתו ללא תנאי.
מהרכבת הזו אי אפשר לקפוץ. היא כבר יצאה לדרכה. יש עתה לישראל שלוש ברירות . או למרוד, לבחור מחדש את דרכם, לשוב מצרימה – זה עוד יקרה ויטופל ביד חזקה ; או לשרך דרכם במדבר, בידיעה שהם כפופים לכוח עריץ ואז לגלוש לקטנוניות של תאווה לבשר טוב יותר ולריב על השלטון במחנה – גם זה עוד יקרה [קברות התאווה, קורח ועוד] ויסתיים רע ; או להזדהות עם תפקידם בדרמה הגדולה ממידת אנוש שלתוכה הם לוהקו בידי אלהים, ולהאמין בו, לשיר את תהילתו, ולהיענות, בפרק יט, להצעתו להיות לו לעם מיוחד, לקבל את תורתו, ולהמשיך את הקיום הטעון מולו ואיתו.