הליכתם של מי שהיו עד לא מזמן עבדי מצרים, לכרות ברית עם א-לוהי ישראל דווקא במדבר, בחורב, מבססת תרבות של התרחקות מחיות היאור, וממילא מתרבות הנהרות. מעינינו, עיני אנשי המודרנה, נעלמה אותה אירוניה עמוקה שהייתה ברורה כשמש עבור בני האדם במזרח הקדום – א-לוהים המופיע ב"חורב", במדבר, קובע סדר עולם חדש – לא מהיאור יעלו המים החיים אל העולם; מן הסלע בחורב הם יצאו. לחידוש זה משמעות חשובה: היאור איננו אלוהות. מימיו, המחיים את מצרים וההופכים אותה למעצמה, אינם של המצרים. שורש חיותם הוא בחסד הא-לוהי המבקש לתת חיים לאדם ולעולמו. התקווה שייכת למי שישתמש בברכת שפע החיים לשם העצמת כוחות החיים של כל בני האדם, ואף של כל הנבראים.

הנהרות הגדולים של המזרח הקדום היו ערש התרבות האנושית. כמו שדות האנרגיה של תקופתנו, הנהרות היוו בסיס לקיום הפיזי של האדם, כשם שהיו תשתית ומקור לעצמה כלכלית וצבאית. מתוך מימיהם של הנילוס, הפרת והחידקל צמחו אימפריות החומר ותעצומות רוח האדם.

המים שבנהרות שהביאו חיים למזרח התיכון הקדום העמידו בפני האדם את שאלת קיומו. בכל שנה באביב, באופן כמעט על-טבעי, התפשט הנהר בגאותו, והעניק חיים לאדמה הצחיחה ללא תביעה כלשהי מהאדם. גזירת אלים חידתית שהצמיחה כלכלה השולטת בעולם, וגם היוותה בסיס לעצמה צבאית ותרבותית. אבל אותו שפע חיוני היווה גם שורש השיכרון באישיות האדם ובתרבותו, משום שהקנה לו עוצמות שלא תמיד הצליח שלא להתרברב בהן ולהשתמש בהן לשלוט באחרים. ללא ההכרה שברכת החיים הטמונה באדם ובבריאה אינו משל האדם – רצון האדם בכבוד עצמי ובסיפוקו האישי, והדחף לזכות בהכרה בקיומו ובהנכחתו בסביבה בה הוא פועל, יביאו אותו להשתמש בברכה זו לזרוע מוות ולא להעצים את החיים עצמם.

משה

פרעה, מלך מצרים, מתואר על-ידי הנביא יחזקאל במונחים אלו ממש, 'הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו אֲשֶׁר אָמַר, לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי' (יחזקאל כט, ג). מי ששולט ביאור הוא שימלוך בעולם, הוא שיהווה התגלמות כוחם של האלים ומוקד עוצמותיו של העם שהוא שולט בו.

המקרא  אינו מזהה את יסוד ה'זרות' בפולחן האלים המצרי  בתאולוגיה נפולה, וגם לא בזיקה שנוצרה בין אמונה באלים לבין האצלת פרעה כאליל. אותה 'זרות' נעוצה בכך שהחיות הבראשיתית שבמים לא היוותה בסיס לענווה המאפשרת נגיעה בברכת החיים לטובת העצמת חיים באדם ובבריאה. החיוּת שבמים הפכה מהזדמנות למימוש כוח החסד והנתינה,  להאדרת תרבות כוחנית הרואה בשליטה במרחב האנושי – הכלכלי, הצבאי וגם התרבותי – את מטרת קיומה.

 

ההתנגשות החזיתית הראשונה בין תרבות הנהרות לבין תרבות שירשה את ייעודו של אברהם "ללכת בדרך ה', לעשות צדקה ומשפט" הייתה במצרים. מי שנשלח לגאול את בני תרבותו של אברהם, עלה מן היאור וגדל במוקד הכוח של מי שסימל יותר מכול את יוהרת תרבות הנהרות.

בתפיסה החברתית-כלכלית של תרבות הנהרות שכיח היה מנגנון שלטוני, שבו שכבה של עבדים הפעילה את מנוע הכלכלה עבור אליטות השלטון. העבדים היוו למעשה בסיס להישגים הצבאיים הכלכליים והתרבותיים של האומה השלטת ושל האימפריה שנבנתה על גביה. לעומת זאת, מי שנמשה מן היאור, ובשל כך היה לכל חייו 'משה', פעל מתוך יסודות הצדקה והמשפט  שעוצבו על ידי אבותיו.

במעשה הראשון שמסופר על משה הוא הציל עבד מבני עמו שהוכה באכזריות על-ידי אחד מנוגשי מצרים. מעשה זה מתאים לאופן חשיבתו של מושיע, של גיבור לאומי, שאינו חת מתוצאות מעשיו כאשר הוא מציל את אחיו. ואולם בפעמים הבאות מתערב משה במצבים שונים לחלוטין – תחילה הוא מבקש להציל עברי הסובל מנוגש עברי, ואחר כך הוא מציל בנות נכר מידיהם של נוכרים, בני עמן. שלושת הסיפורים מדגישים שמשה אינו מוּנַע על-ידי קשרי דם, אלא מתוך הדחף לחולל צדק בכל מקום שנדרש.

היאור

הבדלי הגישה בין פרעה לבין משה כלפי תופעת העושק מהווים רקע לכל ההתנגשויות בין משה, הבא לגאול את עמו, לבין פרעה, מלך היאור. במכה הראשונה מתוך כל אחת משלוש הקבוצות המרכיבות את עשר מכות מצרים, מצווה משה להשכים ליאור ולהתייצב לפני פרעה כאשר הוא "יצא המימה".  לפי הידוע היום על הטקסים שרווחו במצרים בכלל ובתרבות בית המלוכה המצרי בפרט, ירידת פרעה ליאור השכם בבוקר היה מעמד טקסי מיוחד, שבו חוברו כוחות החיות שבמימי היאור, שכלכלו את מלכות מצרים, עם קרני השמש הראשונות, ששלטו אף הן בעולם. כוחות אלו עיצבו את דמותו האלוהית של פרעה. דווקא במעמד זה התייצב משה נוכח פרעה ותבע שחרור העם מעבדותו.

גם "המכות הראשונות" וה"אותות" שמשה ואהרון עשו בחצר מלך מצרים – הפיכת מי היאור לדם, הצפרדעים שכיסו את כל ארץ מצרים, והבאשת הארץ מנבלותיהן, ובליעת התנין של קוסמי המצרים על-ידי 'התנין העברי' – באו מתוך התמודדות עם שורש השפה התאולוגית המצרית ועם תובנות היסוד של תרבות הנהרות,

 חורב

הליכתם של מי שהיו עד לא מזמן עבדי מצרים, לכרות ברית עם א-לוהי ישראל דווקא במדבר, בחורב, מבססת תרבות של התרחקות מחיות היאור, וממילא מתרבות הנהרות. מעינינו, עיני אנשי המודרנה, נעלמה אותה אירוניה עמוקה שהייתה ברורה כשמש עבור בני האדם במזרח הקדום – א-לוהים המופיע ב"חורב", במדבר, קובע סדר עולם חדש – לא מהיאור יעלו המים החיים אל העולם; מן הסלע בחורב הם יצאו.

לחידוש מפליג זה שתי משמעויות חשובות: ראשית, היאור איננו אלוהות. מימיו, המחיים את מצרים וההופכים אותה למעצמה, אינם של המצרים. שורש חיותם הוא בחסד הא-לוהי המבקש לתת חיים לאדם ולעולמו. מימוש חוקיות החיים העומדת בתשתית הופעת המים, והתקווה הטמונה בכוחות היצירה הטמונים בנפש האדם, שייכים למי שישתמש בברכת שפע החיים לשם העצמת כוחות החיים של כל בני האדם, ואף של כל הנבראים.

שנית, הדימוי של הוצאת מים מן הצור בחורב, דימוי שכיח במקרא, לא מתואר כדי להבליט את כוחו של נביא מחולל נסים. המים היוצאים מן הסלע מבטאים את מה שמתאר הנביא הושע, 'וְנָתַתִּי לָהּ [-לישראל] אֶת כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם [-מהמדבר]… וְעָנְתָה שָּׁמָּה כִּימֵי נְעוּרֶיהָ וּכְיוֹם עֲלוֹתָהּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם' (הושע  ב, יז).  בדבריו החדים מתגרה הנביא באופן נוקב בשומעיו – כיצד תצמח ברכת הפוריות מן המדבר? הרי דתות הבעל, שאותן בא הנביא לעקור, הבטיחו שפע באמצעות אחיזה במיניות האיש והאישה ובשליטה בעוצמות המפרות זרע ויבול שבסופות רעמים וברקים. המדבר מהווה את ההיפוך של כל אלה – צחיחות, ארץ מלחה שאינה מיושבת. איזו חיות תימצא במדבר? אילו כרמים יצמחו בו?

תרבויות הנהרות והבעל התמקדו בעוצמות בראשית שניתן להשגה על ידי אדם, בכוח השליטה על אחרים שהם הקנו לו, ובסיפוק האישי על חשבון אחרים. אך שליטה זו יש בה מן האשליה, שהרי חוקיות החיים שונה לחלוטין. מימוש ברכת החיים תלוי בברכה שהופיעה במדבר, הרחק ממוקדי כוח בראשיתיים גלויים, ונגלתה למי שנמשה מן היאור והתרחק ממנו – היענות וערבות, הזדקקות והדדיות.

לשפע החיים בעולם אין גבול. כוחות החיות שבמים, כמו יתר העוצמות המתגלים בטבע, הם מחידות הבריאה – כמו עצם כוחות היצירה הסגוליים שבנפשו של אדם. ואולם, היחסים שבין כוחות אלו בבריאה ובאדם עומדים תמיד על בלי-מה. האם יאחז האדם בעוצמות הבריאה כדי להתרברב ולכונן תרבות של כוחניות? האם יאות להתרחק מן הצורך המיידי לשתות מן היאור ולחוש את חיוניות כוחות היצירה שבתוכו על חשבון אחרים? האם יבקש להתקרב אל חידת שורש החיים, כדי לשמוע בצחיחות המדבר את דבר א-לוהים המורה לו כיצד ייגש אל עץ החיים וישמור על ה"צלם" שבו?