משה חש בנוכחות האלהית במעמד הסנה ולכן הליט את פניו בידיו. הוא פחד מלהביט בה כי הבין את עוצמתה ואת ההכרח שיש בה שיתגלם בהשלכות מעשיות. כשמשה הרג את האיש המצרי, הוא חש יראה, אבל טרם הכיר את 'יראת אלוהים'. היתה לו ראייה נכונה, ראיית עומק, ראייה שמביטה באדם ובחברה, ראייה שדורשת מעשה, אך התמונה השלמה – היא ראיה שמביאה ליראה. המיילדות לא היו זקוקות לסנה, או לדיבור עם אלוהים כדי לחוש בנוכחותו וללכת בדרכיו.

בספר שמות אנחנו פוגשים אנשים שיוצרים מציאות, אך פועלם של אנשים אלו, אינו מנותק מאלוהים.  אלו אנשים שרואים מציאות מסוימת, אך משכילים לראות גם את התמונה המלאה שמאחוריה, אינם נכנעים לתכתיביה, ומגיבים מתוך נוכחות אלוהית בחייהם. 

'ספר שמות' – ברוכים הבאים לספר חדש, לארץ חדשה, שחקנים חדשים שעולים על הבמה… אבל בכל ההתחדשות הזאת מהדהד משהו מן העבר.

'ויקם מלך חדש' – פרעה מנסה ליצר סדר חדש במצרים, ולא מזמן קראנו על מלך העולם שהחליט לארגן את התוהו ובוהו ששרר ביקום.

בפרשתנו אנו קוראים על בני ישראל ש'פרו וישרצו וירבו ועצמו מאוד', אחרי שבבראשית,  אדם וחווה נצטוו ב'פרו ורבו'.

החיים במצרים נסובים סביב היאור, הנילוס, ועל גן עדן מסופר: "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן". בבראשית מעשיה של חווה המהווים הפרה של הצו האלוהי, מתווים את התגלגלות הסיפור, ובפרשה שלנו מספר נשים שאינן נשמעות לצו המלך, שותפות ליצירת חייו של משה, הגואל: יוכבד אמו, שפרה ופועה המיילדות, מרים אחותו ובת פרעה. שני הסיפורים מגיעים לשיאם בגירוש גדול שבעקבותיו יוצאים לדרך חדשה.

למרות האירועים המוכרים, בקריאת הפרשה אני מרגישה ברוח חדשה, במבט חדש. בראשית ברא אלוהים', ולעומתו: 'ואלה שמות האנשים' – כאן נפגוש באנשים שיוצרים מציאות.

אך פועלם של אנשים אלו, אינו מנותק מאלוהים, אלו אנשים שרואים מציאות מסוימת, אך משכילים לראות גם את התמונה המלאה שמאחוריה, אינם נכנעים לתכתיביה, ומגיבים מתוך נוכחות אלוהית בחייהם.

אתאר את המהלך דרך צירוף מילים שכיח בפרשתנו: 'ראיה' ו'יראה'. בשלושה סיפורים שונים אנו פוגשים ראיה המובילה ליראה. אביא אותם שלא לפי הסדר הכרונולוגי:

1 – יא וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם, וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל-אֶחָיו, וַיַּרְא, בְּסִבְלֹתָם; וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי, מַכֶּה אִישׁ-עִבְרִי מֵאֶחָיו.  יב וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה, וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ; וַיַּךְ, אֶת-הַמִּצְרִי, וַיִּטְמְנֵהוּ, בַּחוֹל.  יג וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי, וְהִנֵּה שְׁנֵי-אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים; וַיֹּאמֶר, לָרָשָׁע, לָמָּה תַכֶּה, רֵעֶךָ.  יד וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט, עָלֵינוּ–הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר, כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת-הַמִּצְרִי; וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר, אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר.  (שמות ב, יא-יד)

משה רואה את סבל אחיו, רואה אלימות נגד בני עמו, והראייה הזאת אינה פיזית בלבד, אלא חודרת לתודעה שמביאה לפעולה. היא מביאה בסוף ליראה – בשלב זה, יראה מפני השלטונות.

2 – ב וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְהוָה אֵלָיו, בְּלַבַּת-אֵשׁ–מִתּוֹךְ הַסְּנֶה; וַיַּרְא, וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ, וְהַסְּנֶה, אֵינֶנּוּ אֻכָּל.  ג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה–אָסֻרָה-נָּא וְאֶרְאֶה, אֶת-הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה:  מַדּוּעַ, לֹא-יִבְעַר הַסְּנֶה.  ד וַיַּרְא יְהוָה, כִּי סָר לִרְאוֹת; וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה–וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי.  ה וַיֹּאמֶר, אַל-תִּקְרַב הֲלֹם; שַׁל-נְעָלֶיךָ, מֵעַל רַגְלֶיךָ–כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו, אַדְמַת-קֹדֶשׁ הוּא.  ו וַיֹּאמֶר, אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ, אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק, וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב; וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה, פָּנָיו, כִּי יָרֵא, מֵהַבִּיט אֶל-הָאֱלֹהִים.  (שמות ג, ב-ו)

שוב משה רואה דבר מוחשי, אך מיד פועלים חושיו הפנימיים –  הוא מבין  שיש כאן משהו מעבר לתמונה, והוא אכן סר לראות את 'המראה הגדול', בהבנת עומק בסיטואציה הוא 'ירא מהביט אל האלוהים'

3 – טז וַיֹּאמֶר, בְּיַלֶּדְכֶן אֶת-הָעִבְרִיּוֹת, וּרְאִיתֶן, עַל-הָאָבְנָיִם:  אִם-בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ, וְאִם-בַּת הִוא וָחָיָה.  יז וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת, אֶת-הָאֱלֹהִים, וְלֹא עָשׂוּ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם; וַתְּחַיֶּיןָ, אֶת-הַיְלָדִים. (שמות א, טז-יז).

פרעה דרש מן המיילדות 'לראות' בעזרת חוש הראיה, אך הן לעומתו – 'יראות' את אלוהים! קשה להתעלם מהדמיון המילולי  מחד, ומהפער התהומי הרובץ בין משמעויותיהן מאידך.

ומהו טיבה של אותה יראה? הרי אם נתייחס אליה כאל פחד מובהק, אזי הפחד מפרעה ודאי גובר על החששות מאלוהים שטרם התגלה לעמו. הרב יהודה עמיטל מסביר תחושה זאת בספרו והארץ נתן לבני אדם: "דרך גבוהה ביראת שמים היא יראת הרוממות. כדי להגיע ליראת הרוממות צריכה להיות תחושת נוכחות של הקב"ה – 'שויתי ה' לנגדי תמיד' (תהלים טז, ח).

כלומר, מתוארת כאן הרגשה של נוכחות אלוהית, מקודשת, שמכוונת לטוב. זו אותה נוכחות שמשה חש כאשר הליט את פניו בידיו בסנה, הוא פחד מלהביט בה כי הבין את עוצמתה ואת ההכרח שיש בה שיתגלם בהשלכות מעשיות. כשמשה הרג את האיש המצרי, הוא חש יראה, אבל טרם הכיר את 'יראת אלוהים'. היתה לו ראייה נכונה, ראיית עומק, ראייה שמביטה באדם ובחברה, ראייה שדורשת מעשה, אך התמונה השלמה – היא ראיה שמביאה ליראה. המיילדות לא היו זקוקות לסנה, או לדיבור עם אלוהים כדי לחוש בנוכחותו וללכת בדרכיו.

בשירה הנפלא של נעמי שמר היא מתארת שיחה בין אדם 'שרואה', לבין אדם ש'אינו רואה', ומעודדת אותנו באופטימיות האופיינית לה, שכולנו עוד נצליח לראות:

– אתה רואה דקלים?
– דקלים איני רואה!
– אתה רואה גמלים?
– גמלים איני רואה!
– אולי לפני עיני לרגע צל עבר –
איני רואה דבר, איני רואה דבר!

סימן שעוד לא הגענו
והאופק עוד רחוק
וליבך עודו פתוח
אל ארבעת הרוחות
וצריך להמשיך ללכת
וצריך להמשיך לצעוד
והדרך עוד מושכת
ארוכה

– אתה רואה אדם בצל התאנה?
– איני רואה אדם בצל התאנה!
– אולי בצל הגפן שם מנוחתו?
– איני רואה דבר, איני רואה אותו
– אתה רואה עצי זיתים ושדה חיטה
ואיך שביניהם פורחת השיטה?
– אולי אני בגלל השמש מסנוור –
איני רואה דבר, איני רואה דבר …

בתחילה היא רואה דבר יחיד, דקל, גמל, אולי סמלים אל א"י הישנה והטובה, אח"כ היא מתחילה לראות תנועה 'צל עובר', מכאן זה מתפתח כבר לתמונות מורכבות יותר, מלאות משמעות ומטען תרבותי, אך האדם העומד מולה, אינו שותף לעומק הראיה שלה.

בשעה שסביבנו אנשים רבים מציינים את תחילתה של שנה חדשה, אנחנו פותחים בספר חדש, ספר שיש בו שמות, של אנשים, שרואים, יראים, ומביאים לעם ישראל גאולה.

בתקווה שנוכל בהשראתם "להמשיך ללכת, להמשיך לצעוד, (גם אם) הדרך עוד מושכת, ארוכה"

שבת שלום