התיאור המפורט של ברכת יעקב לשני בניו של יוסף, יכול להיות עבורנו, בפרט לעת הזו,  כצוואה וכהצעה לתיקון והתנהגות אחרת: לקבל בנים חדשים אל המשפחה, להרחיב ולהגדיל את מספר השבטים, לצמצם את הפערים, לשמור על שורשינו המשותפים ולהתברך בטוב ובברכה שניתנת לאחרים.

בפרשה החותמת את ספר בראשית מתוארים ימיו האחרונים של יעקב וכיצד על ערש דווי הוא מברך את צאצאיו ואף צופה אל עתידם. הברכה שתופסת מקום נכבד בפרשה, פרק מ"ח כולו, היא ברכת יעקב ליוסף בשעה שזה בא לבקרו עם בניו, אפרים ומנשה.

לכאורה, מתמצה הברכה בפסוק אחד שהפך שגור כחלק מקריאת שמע שעל המיטה הנאמרת לפני השינה: "המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק וידגו לרוב בקרב הארץ" (מח, פס' ט"ז). למעשה, לברכה זו שני חלקים נוספים בהם מתברך יוסף בבניו, ואף עם ישראל כולו ממשיך את זכותם של אפרים ומנשה ויתברך בבניו בשמם.

כיצד זו ברכה ליוסף? הזוהר לומד מכאן שברכת בניו של האדם גם ברכת האב היא – האב מתברך בכך שבניו מבורכים (דף רכז ע"ב). דרשה זו מחזירה אותנו אל תחילת הפרק, ואנו מוצאים כי תחילתה של הברכה למעשה בפסוק ה. יעקב מספר ליוסף על ההבטחה האלוהית שקיבל, לפיה יתברך בבנים שינחלו את הארץ ומצהיר בפני יוסף: "שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד בואי אליך מצרימה לי הם , אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי". יוסף זוכה לכך שאפרים ומנשה מקבלים מעמד של בנים שבבוא היום יקבלו חלק שווה בנחלות הארץ לזה של יתר בני יעקב.

כיצד ממשיך את הברכה עם ישראל כולו? בהמשך הפרק מברך יעקב שוב את שני הבנים: "וַיְבָרְכֵם בַּיּוֹם הַהוּא, לֵאמוֹר, בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה". כאן מבורכים הבנים ששמם ישמש כברכה לכלל עם ישראל ואכן, מנהג בישראל לברך את הרך הנימול בשעת ברית המילה, וכן בערבי שבת את הבנים, בפסוק זה.

כדי לענות על השאלה למה זכו אפרים ומנשה לשפע הברכות הללו, פונים הפרשנים לסיפור המסגרת שהמקרא מתאר באריכות. בתחילת הפרשה, כשנודע ליוסף כי אביו חולה נאמר "ויקח את שני בניו עמו" (מח, א). מתוך הדגש עִמו למדים הפרשנים כי לא היה פער בין יוסף ובין בניו ואף על פי שגדלו כבני אצילים במצרים לא אימצו לעצמם מנהגי אדנות או מנהגים מן התרבות המצרית האלילית אלא נשארו דבקים ביהדותם, בבית אביהם ואף בשמותיהם העבריים. לכן מבורכים ילדי ישראל שיגדלו ויהיו כמותם.

רבי צבי אלימלך מדינוב מתייחס לכך שקודם לחלק האחרון של הברכה, יוסף מבחין כי בשעת הברכה משכל יעקב את ידיו ומניח את ימינו על ראש אפרים הצעיר יותר ואת שמאלו על ראש מנשה הבכור ומבקש להעמיד את אביו על טעותו. יעקב מסרב ומנבא כי דווקא האח הקטן יהיה לגוי גדול יותר ומיד מברך את הבנים. מכאן הוא למד שיעקב הבחין בכך שלמרות ששיכל את ידיו לא התגאה אפרים בפני אחיו ולא התקנא בו מנשה ולכן ביקש לברך בהם כל ישראל שלא תהיה בהם התנשאות או קנאה בין איש לאחיו. מוסיף ודורש על כך הרב מלוצק כי "התחיל בלשון רבים "ויברכם", וגמר בלשון יחיד: "בך". רמז להם שהברכה תחול רק אם תשרור ביניהם אחדות".

בימים בהם הדרה והסתה מאיימים לפלג אותנו לשבטים-שבטים, נראה כי משמעויות ברכה אלו רלוונטיות מתמיד. כבוד הנשיא ראובן ריבלין, המצוי בעין המחלוקת בימים אלו, הגדיר זאת לא מכבר במה שקיבל את הכינוי "נאום השבטים" שלו: "למרות האתגרים שמעמיד בפנינו הסדר הישראלי החדש, עלינו לדעת: הפסיפס הישראלי המתהווה איננו גזרה – אלא הזדמנות אדירה. הוא טומן בחובו עושר תרבותי, השראה, אנושיות ורגישות. אסור שהסדר הישראלי החדש ידחף אותנו להיבדלות והיפרדות."

חומש בראשית נפתח בבריאת העולם ובתחילת השושלת האנושית. לאורכו תוארו בפירוט התרחשויות משפחתיות גדושות תככים, רמאויות ומאבקים. רגע לפני שיעקב פונה ליתר בניו שיהיו בחומש הבא לשבטים ולעם, אני מוצאת שדרך התיאור המפורט של ברכה נשארת לנו צוואה לתיקון ולנהוג אחרת: לקבל בנים חדשים, להרחיב ולהגדיל את מספר השבטים; לצמצם את הפערים ולשמור על שורשינו המשותפים; ולהתברך בטוב ובברכה שניתנת לאחרים.

אלו אתגרים הנכונים לנו תמיד ובעיקר לעת הזאת.

ואם אנחנו בברכת השבטים, כדאי להיזכר, בהקשר הזה, במילותיו של ח.נ. ביאליק:

"אין אני חושב זאת לאסון שעם ישראל מתחלק לשבטים.  אנו יודעים כי מאז ומעולם היינו מחולקים לשנים-עשר שבטים.  לאילן שלנו היו הרבה ענפים והם נשאו הרבה פירות, וטוב לאילן שענפיו מרובים.  אבל במה דברים אמורים, אם גם שרשיו מרובים, ולפיכך חושב אני לחסרון גדול, אילו לא היינו מרובי פרצופים כל-כך והיה לנו רק פרצוף אחד.  מובן, שצריכה להיות נשמה אחת ולב אחד, אבל ככל אשר ירבו אברינו וענפינו כן יגבר כוחנו, ולא הייתי רוצה כלל וכלל שיבטל לא רק אחד מששים, אלא אפילו אחד מאלף מהאומה; להפך, כל אחד יחיה על פי דרכו ועל פי רוחו, וכל ענף ישא את פריו, אבל על כל הענפים להתחבר לגזע אחד, וע"י מערכת הגידים המאוחדת יגיעו גם לשרשים העמוקים ויינקו ממעמקי האופל והחושך של האומה.  אם השרשים יגלו – יתיבשו, ורק בהיותם במעמקים בתוך האדמה יהיו מלאי ליח ויפרנסו את הגזע, את הענפים והפירות."