מאבק יעקב עם המלאך במעבר יבוק הוא  לימוד חשוב עבורנו: זהו מאבק השואף לברכה. מאבק שאינו שואף לניצחון על האחר, אלא להשתנות דרך ברכת האחר.  והמלאך אינו מברך מיד. הוא שואל את החזק  המנצח לשמו.  בניגוד למפגשו עם יצחק אביו, בו שיקר יעקב  ביחס לזהותו, הפעם הוא אומר בפשטות: יעקב. רק כשאדם מכיר במלוא עצמתו ואחריותו –  השם הוא המהות הפנימית ביותר שלנו –  יכול יעקב לקבל שם חדש.

השם החדש 'ישראל'- הוא המהות שלנו כעם. להיאבק בהצלחה כנגד משהו מעוות בעולם מבלי לוותר, לשמור על קרבה, חום גוף, ולהיות ברכה. זו הדרך שלמדנו  מאברהם בתחילת דרכו, וכעת מתגלה ביתר שאת אצל נכדו יעקב. אבינו.

 לעילוי נשמת אבי מורי מאיר יצחק בן הרב יוסף ומלכה

יעקב אבינו מתואר כאיש תם יושב אוהלים. לעומת עשו, נראה יעקב כאדם צנום, מופנם-תם. "הקול קול יעקב והידים ידי עשו", דברי יצחק בפגשו בבנו המחופש לאחיו – מאפשר לנו לדמיין את יעקב הלבוש בבגדים ואישיות לא לו.

כיצד הופך יעקב לאיש היכול לגול אבן מעל פי באר, בשעה שרועים רבים, לכאורה חסונים ממנו,  אינם יכולים? וכיצד ישנה יעקב את הסיפור המשפחתי של בית יעקב- ויהפוך לראש האומה הישראלית בזכות שינוי שמו ל'ישראל'?

שני סיפורים ליליים מהווים נקודות מפנה בחיי יעקב.

הראשון, בבית- אל,  בחלום הסולם. יעקב מגיע ללילה זה, עם בכורה שקנה וברכה ש'גנב'. לא בטוח שאלה הועילו לו מול הפחד שבו היה שרוי.  מחד, הוא במנוסה מזעמו של עשו אחיו, איש הצייד, מאידך – הוא הולך לחרן לחפש לו אשה . הפחד שמקורו במשפחת המוצא, ואי הידיעה אודות המשפחה שהוא אמור להקים- הינה חויה קיומית מוכרת וקשה. זה הרגע של שאלת 'מי אני'?

עם שקיעת החמה, מתמלא יעקב בחשש. אולי צער על המזימה בה היה שותף. עברו רובץ עליו,  ועתידו בערפל. חשיכה.

ברגעים אלו בוקע חלום. חרף ריחוקו- אלוהים נגיש לבני אדם. הסולם מוצב ארצה. מתחיל מהמקום הקיומי של האדם. ממקום הפוגש את צרכיו. וצרכי יעקב הם בניית תחושת זהות, משמעות וביטחון. רק משם מתחילה העלייה. ושם, במעלה הסולם, יפגוש יעקב –  ונפגוש אנו – את שאלת המשמעות. אלוהים פונה אליו אישית כ "אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק". (כח-יג) . מתוך תחושה של "מאין באתי" פוגש יעקב את אביו שבשמים ומגלה שיש משמעות לחייו ולבית ממנו בא. ויש לו שליחות. מתוך ביטחון בשורשי העבר- מקבל יעקב את ברכת עתיד המסתיימת בהבטחה שכל משפחות האדמה תתברכנה בו ובזרעו. יש תקוה לאחריתך.

יעקב מקיץ מן החלום ומגיב:, "ויאמר, אכן יש ה' במקום הזה ואנוכי לא ידעתי" (כח-טז)

ספר הזוהר רואה בחלום בית-אל את התבגרותו של יעקב. יעקב פגש את עצמו 'נטו'. רק הוא, האבן שמראשותיו והשמים. והוא מוצא כח. כמו חייל שהתגייס לטירונות, ישתנו עובי ועוצמת אצבעותיו בין לילה. התבגרות זו תסייע לו בפרק הבא, בפגשו את רחל, ובגילוי כוחות לא מוכרים לו, בעזרתם הוא יכול לגול את האבן שעל פי הבאר.

ועל אף הלילה המכונן הזה- הדיאולוג עם אלוהים מסתיים בתנאי: "אם יהיה אלהים עמדי, ושמרני בדרך הזה אשר אני הולך, ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, ושבתי בשלום אל בית אבי, והיה (אזי יהיה) ה' לי לאלוהים…".

משהו לא פתור בתוך יעקב אף אחרי החלום מלא השראה שחלם. יעקב עדיין אינו מרגיש שלם. אמנם יש לו כח להתאהבות. הוא אף יקים משפחה גדולה. אך המתח הבלתי פתור עם אחיו, ישוקף לו במהרה באמצעות המתח והקנאה שבין  שתי האחיות,  רחל ולאה- נשותיו. בתוך הבית החדש,  מתגלים לו פצעי הילדות.

אכן ארוכה הדרך לשיבה בשלום הביתה. לחיבור שלם של הנרטיב המשפחתי.

וכאן אנו מגיעים לסיפור הלילי השני. הלילה המיוחד במעבר יבוק.

הרקע שונה. יעקב מגיע לשם כגבר נשוי וכאב. מחד זה נותן לו ביטחון. הוא עשה משהו בחיים. בנה משפחה, התעשר. מאידך זה עלול להגביר את היריבות בינו לעשיו.. זה כל כך מוכר.

יש הבדל גדול בין מפגש מרוקן, למפגש של מלאות. כששני אחים מגיעים עם תוצרי חיים, הרי שהמתח עלול  להיות רב.

(בכלל- סיפורי בראשית מאופיינים בסיפורי אחים, אף יותר מיחסי הורים ילדים. וזה יסודי לשם יצירת האחוה כערך יסוד בחברה היהודית המאוחרת יותר, אף זו שבמאה ה-21).

ואז, בטרם המפגש הדרמטי מגיע הלילה המכונן השני.

כג וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא וַיִּקַּח אֶת-שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת-שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו וְאֶת-אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק.  כד וַיִּקָּחֵם וַיַּעֲבִרֵם אֶת-הַנָּחַל וַיַּעֲבֵר אֶת-אֲשֶׁר-לוֹ.  כה וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר.  כו וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף-יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ.  כז וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם-בֵּרַכְתָּנִי.  כח וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה-שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב.  כט וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם-יִשְׂרָאֵל  כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים וַתּוּכָל.  ל וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הַגִּידָה-נָּא שְׁמֶךָ וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם.  לא וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל  כִּי-רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל-פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי.  לב וַיִּזְרַח-לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת-פְּנוּאֵל וְהוּא צֹלֵעַ עַל-יְרֵכוֹ.

סיפור מסתורי. אם לקראת המפגש הראשון בבית אל יעקב מרגיש 'בדידות' הרי במפגש השני הוא מרגיש 'לבדיות'. ה'לבדיות' של יעקב מתחלפת חיש מהר בהיאבקות עם איש, הנמשכת כל הלילה. ללא הכרעה באמצעות שפיכת דם. האיש המסתורי הנאבק ביעקב יתגלה לקראת הזריחה כמלאך/שליח  אלוהים.

המאבק מזכיר ההתגוששות של האחים התאומים בחשכת רחמה של רבקה אימם. האחיזה בעקב בשעת הלידה, כמו משוחחת עם תקיעת כף ירך יעקב במהלך המאבק. רק הפוך – הפעם נראה כי המלאך לפות בעקב יעקב.יש כאן לידה מחודשת של יעקב. ויעקב הוא הפעם החזק. החזק היודע את גבולות הכוח. בניגוד לסיפור קין והבל, יש כאן מאבק שסופו חיים. הוא יאבק לילה שלם, ללא ענין בניצחון. יעקב במעבר יבוק- פוגש את ה'עשיויות' שבאישיותו. הוא מפנים את כוחו של אחיו. זה תנאי קריטי למפגש הממשי ביניהם בפרק הבא. לפני סיפורנו אומר יעקב: "כי אמר, אכפרה פניו במנחה ההולכת לפני,ואחרי כן אראה פניו, אולי ישא פני" (לב-כ). יעקב מבקש את פני עשיו. ורק כשיעקב פוגש את הכח שבתוכו, ועושה לו תיקון, יוכל לראות את פני עשיו  כמראה לעצמו. כך יוכל להביט בפני אחיו. יעקב החי תחת צל הפיצול של הוריו, (יצחק אוהב את עשו ורבקה את יעקב), והפיצול בתוכו, מצליח  ליצור זהות עצמית חדשה ומאוחדת. בפגשו ב'עשו' שבתוכו. וכעת הוא מכון לתיקון המשפחתי.

וממקום מתוקן זה,הוא ישחרר את שליח האל-,אך לא לפני דרישה לקבלת ברכה.. "לא אשלחך כי אם ברכתני".יש כאן תפיסה חדשה של מאבק. מאבק השואף להסתיים בברכה . לימוד חשוב עבורנו: מאבק השואף לברכה. מאבק שאינו שואף לניצחון על האחר, אלא להשתנות דרך ברכת האחר.  והמלאך –אינו מברך מיד. הוא שואל את החזק  לשמו.  ובניגוד למפגשו עם יצחק אביו, בו שיקר יעקב  ביחס לזהותו, הפעם הוא אומר בפשטות: יעקב. רק כשאדם מכיר במלוא עצמתו ואחריותו –  השם הוא המהות הפנימית ביותר שלנו –  יכול יעקב לקבל שם חדש.

השם החדש 'ישראל'- הוא המהות שלנו כעם. להיאבק בהצלחה כנגד משהו מעוות בעולם מבלי לוותר, לשמור על קרבה, חום גוף, לחתור ולהיאבק כנגד "הזרימה הטבעית" ולהיות ברכה. זוהי הדרך שלמדנו  מאברהם בתחילת דרכו, וכעת מתגלה ביתר שאת אצל נכדו יעקב. אבינו.

הפעם יעקב זוכה לברכה, לא בערמה שתכננה אמו- אלא בזכות עצמו. בזכות העבודה הגדולה שהוא עשה עם עצמו, בהפנימו את הכח של אחיו, כח שענינו התמדה, ברכה וחיים.

הלילה מסתיים. "ויזרח לו השמש". פניו של יעקב-ישראל השתנו. הוא מוכן כעת למפגש עם אחיו. לסגור את המעגל המשפחתי. יעקב שנולד מחדש בלילה זה, זכה בבכורה ובברכה- בזכות. בישרות. (ישר-אל). ולכן הוא זכאי להמשיך הברית של אלוהים עם אברהם. להיות שותף לאלוהים בתקון עולמנו. יעקב צולע. אדם צולע צריך להאט צעדיו. יעקב התבגר. יש מחיר למאבק. אך סיפוק ומשמעות אין סופיים.