דב ברקוביץ על פרשת נח

מה אפשר ללמוד מפרשת נח על המציאות שראה בחייו – עולם בנוי, חרב ובנוי?
ראשית, אולי הקשה מכול – לפעמים יש צורך לעקור מציאות המתאפיינת בשחיתות המידות עד כדי פגיעה בעצם צלם האדם – כדי שמציאות חדשה ומתוקנת יותר תוכל להתהוות. שנית, העולם החדש ההולך ונבנה יתנהל על פי כללים חדשים – במקרה של החיים לאחר המבול, "ברית חדשה" בין הבורא לבין הבריאה, תביעות חדשות על האדם, על גילוי עצמיותו ועל חובותיו וזכויותיו בקשריו עם החיים אתו בעולם.

1. שבוע של סכינאים, שבוע של מתקפה קשה על ירושלים ועל ערים אחרות בישראל. כיצד לכתוב על פרשת השבוע שעה שהנפש פצועה ממראה הנרצחים והנפגעים – נערים ונערות, גברים ונשים בכל הגילאים ומכל גווני הציבור בישראל? המילים קטנות על התחושות.
יהודים לאורך הדורות מצאו בפרשת השבוע שיקוף למציאות בה הם חיו, פשר לחידות הקיום שעלו בנפשותיהם מול האירועים שעברו עליהם, ולעתים אף מזור לפצעיהם. מה נמצא בפרשת נח שעשוי לעזור לנו לפרש את המציאות המדממת של השבוע. אינני יודע. חכמים ממני אולי ימצאו דבר מה להיעזר בו.
והנה שעה שישבתי עם עצמי ושאלתי, "על מה לכתוב? ואיך בכלל אפשר?", כמו צף בקרבי ממעמקים מדרש אהוב עלי. אני חש את נחיצותו של מדרש זה כעת למרות שאינני מבין בדיוק למה.
במדרש תנחומא בפרשת נח, סימן ה נאמר: "אלה תולדות נח נח איש צדיק, תמים היה בדורותיו – את הא-להים התהלך נח", ג פעמים [חוזרים על שמו של נח] בפסוק – למה? זה אחד משלשה שראו ג' עולמות: נח, ודניאל, ואיוב. נח ראה עולם ביישובו וראהו בחורבנו וחזר וראהו ביישובו; דניאל ראה בנין בית [המקדש] ראשון וראהו חרב וחזר וראהו בנוי בבנין בית שני; איוב ראה בנין ביתו וחורבנו וחזר וראה ביישובו".
לשלוש הדמויות המוזכרות במדרש מכנה משותף – עברה עליהם שואה שהחריבה את עולמם, אך זכו לעמוד בשבר, להכיל את הטראומה ולהיות שותפים לבניין של עולם חדש. אלא שיש להבחין בין רובדי הקיום שהמדרש בוחר לסמן על ידי אזכור של שלושת הדמויות הללו. עולמו החרב והנבנה מחדש של איוב היה עולם פרטי, משפחתו; החורבן שחווה דניאל התקיים במישור הלאומי; אצל נח האירוע היה קוסמי, אולי היינו היום מכנים אותו "גלובאלי".
מה אפשר ללמוד מפרשת נח על מציאות כזאת – עולם בנוי, חרב ובנוי?
ראשית, אולי הקשה מכול – לפעמים יש צורך לעקור מציאות המתאפיינת בשחיתות המידות עד כדי פגיעה בעצם צלם האדם – בחינת "ותמלא הארץ חמס (חמדנות, עושק, אלימות)", כדי שמציאות חדשה ומתוקנת יותר תוכל להתהוות. שנית, העולם החדש ההולך ונבנה יתנהל על פי כללים חדשים – במקרה של החיים לאחר המבול, "ברית חדשה" בין הבורא לבין הבריאה, תביעות חדשות על האדם, על גילוי עצמיותו ועל חובותיו וזכויותיו בקשריו עם החיים אתו בעולם.
2. מה אפשר ללמוד על צורת ההנהלות של האדם בעולם חרב שעה שהוא מגלה שהוא נמצא שעולם חדש וחיוני ההולך ומתהווה מסביבו, אך המתנהל על פי כללים חדשים? נדמה שפרשת נח מציעה בפנינו שלוש תשובות לשאלת הרת עולם זו.
א. נח בעצמו נוטע כרם. נדמה שבכך הוא מבקש לתקן את הנגזר על אדם הראשון לאחר אכילתו מעץ הדעת טוב ורע, "בזיעת אפך תאכל לחם". נח יעבד את האדמה, יצמיח ממנה את פרנסתו ויחיה בשלווה לאחר תקופת השבר שעבר, על כל אתגריו. אך שאיפתו לנצל את ברכת החיים המחודשת בבריאה – לשם מה שאפשר לכנות "נוחיות" – אינה עולה יפה. הוא משתכר ואיננו מצליח לשמור על גבולות פרטיותו וצניעותו עם בני משפחתו. נדמה שנח, מי שהבטיח בגופו ממש את חידוש העולם לאחר שואה, איננו מי שמצליח להביא עולם זה למימוש ברכת התהוותו.
ב. ניסיון נוסף לשקם את העולם ולהיבנות בו נעשה במגדל בבל מתוך שאיפה להביא ללכידות חדשה בין שבטי האדם, "הבה נבנה לנו [יחד] עיר ומגדל וראשו בשמים". אחת החידות הממשיות בספר בראשית, אולי בתורה כולה, היא צורת ההתייחסות של המקרא לשאיפה אנושית המצטיירת לנו כאצילית לחלוטין, אידיאל ממש. למה לפזר את האנושות המבקשת להתאחד, ובהאחדה זו לתקן את חטא דור המבול, השחתת הארץ בחמס?
מגדל בבל הנו מציאות בה האדם פועל למימוש חלום האחדות הנעלה מתוך יוהרה ללא הכרה בגבולות קיומו. ביטוי המפתח בסיפור הוא, "ונעשה לנו שם". בספרות המיתולוגית במזרח הקדום ביטוי זה מהווה מעין "קוד" לשאיפת האדם לעבור מעבר לגבולות קיומו, בעיקר גזירת האלים על מיתתו, כדי להידמות להם, לאלים. והנה הפרויקט של הרמת עיר מגדל שראשו יגיע עד השמים הופך את האחדות הנכספת להאדרת כוחות היצירה באדם, לשמה, ולא כאמצעי לשם מימוש רצון הבורא בהעצמת החיים בבריאה. אין בלכידות ובאחדות מצד עצמה ערך ללא שהן מביאות את תרבות האדם ליתר ענווה ביחס לכוחות החיים בבריאה.לעומת זאת, המגדל מבטא את ההתגנדרות שבתחושת ההתנשאות הקיומית שחשה האנושות בעולם החדש לאחר המבול – מאז ועד היום.
והנה נחשף חיוניותו של מימד הזמן; יש גרעין, יש שורשים, יש צמיחה – ורק אז בשל הזמן להוציא את פריו.
ג. על רקע ניסיונות סרק אלו להשתלבות האדם בעולם ההולך ומתחדש מופיע אברהם. באופן מפתיע המקרא משאיר אותנו ללא כל הסבר לגבי השאלה המתבקשת: למה דווקא אברהם? מי הוא? מה עשה שזיכה אותו בהזמנת "לך לך"? נהפוך הוא: בסוף פרשתנו אברהם יוצא מאור כשדים עם אביו בדרך לארץ כנען ומשתהה בחרן בצפון סוריה במסלול מוכר של הגירה מערבה מהסהר הפורה באותם הימים.
המנהיג החסידי הרב אריה לייב מגור כותב שא-לוהים כמו שידר הזמנת "לך לך" לכל האנושות, ורק אברהם הקשיב ונענה. העולם מתחדש ויש הזמנה להשתתף בברכה החיונית המתהווה לאחר כמה ניסיונות שלא עלו יפה – ומי מקשיב? יתר על כן, מה יודע אברהם על מטרת ההזמנה? כמעט כלום. יש דרך ללכת בה; היא תהיה דרך בה יתברכו הוא ומשפחתו. אך בהליכה זו בדרך חדשה שתשתלב באופן כלשהו עם התהוות העולם החדש לאחר המבול, אברהם אינו יודע מה טיבה של ברכה זו, מה מהותה – ובעיקר מה זה יחייב אותו וכיצד היא מתקיימת ומתממשת.
אם כן, מה כרוך בתביעה ללכת כדי לממש את התהוותו של הברכה הטמונה בעולם חדש? ארבעה דברים:
– לא להיות תקוע, לא להיות סגור; להיות מוכן לעזוב את המוכר, את הרגיל, את הנמצא בקלות, את מה שכולם עושים וכולם מקבלים כברור מאליו, את העבודה זרה שהפכה להיות נורמה.
– אמונה בהתהוות המציאות המתחדשת; להאמין שאמנם יש עולם חדש, והוא הולך ומתהווה הולך ונבנה, וברכה לך לדורות בצדו.
– מידת ענווה יתרה; ללכת בדרך שאין לך בה שליטה בנעשה, ואף אין לך את החכמה להבין מהי נכלל בהליכה בדרך זו, ומה נמצא בסופה.
– להיזרק אל מעבר; לשמוע לקול המזמין לעלות מדרגה לדרגה מקיום לקיום – בינך לבין עצמך ובינך לבין הסובבים אותך. להיענות לקריאה הקוראת לא להישאר אדיש לקיומך, להכיר בשליחותך המיוחדת, שאתה בחינת "צלם" במציאות שיש בה בנוי-חרב – בנוי, ומתוך כך ללכת תמיד ל"עדיין לא" שתמיד מחכה, שוב ושוב, לבניינו, בשאר רוחך הא-לוהי.