המפתח לעומק חשיבותה של שירת האזינו נמצא דווקא בפסוקים האחרונים של הפרשה שלפניה (דברים לא,יט-כג):

וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם:
לְמַעַן תִּהְיֶה-לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל. כִּי אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאֲדָמָה
אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָיו זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן; וּפָנָה אֶל אֱלֹהִים
אֲחֵרִים וַעֲבָדוּם וְנִאֲצוּנִי וְהֵפֵר אֶת-בְּרִיתִי. וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת
וְצָרוֹת, וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ: כִּי יָדַעְתִּי
אֶת-יִצְרוֹ אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה הַיּוֹם בְּטֶרֶם אֲבִיאֶנּוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי. וַיִּכְתֹּב
מֹשֶׁה אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת בַּיּוֹם הַהוּא וַיְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ
בִּן-נוּן וַיֹּאמֶר חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי
לָהֶם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִמָּךְ.

הרש"ר הירש (שמשון בן רפאל הירש, 1808-1888, מנהיג התנועה האורתודוכסית בגרמניה) מאיר את המתח הפנימי שהיה ועודנו גלום בבוא העם היהודי, עם-התורה, אל ארצו:

המאמר "ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים" גילה את הצללים שבהופעתו ההיסטורית של ישראל, ואת אבן הנגף של אושרו הלאומי, ואילו מילים אלה
"כי לא תשכח מפי זרעו" חושפות את הסוד של קיומו ההיסטורי הנצחי ושל
מילוי שליחותו לעתיד לבוא.

יש פתרון לסתירה הפנימית בין הישיבה השְׂבעה והדשנה על הארץ, לבין החיים המושתתים על תורה, לסתירה שבין חיים של "חזק ואמץ", לבין חיים של רוח: הפתרון הזה גלום בשירה. ממשיך הרש"ר הירש ואומר:

אפילו הגיע בנפילתו לדיוטה התחתונה והרחיק לכת בתעייתו, נכס אחד יישאר עמו בכל תהפוכות גורלו והוא ילווה אותו בדרכים האפלות של ייסוריו; נכס זה הוא התורה. ואפילו יפנה עורף לכל התורה כולה, תישאר לו שירת התורה.

המתנה האחרונה שנותן משה רבנו לעמו היא מתנת השירה: סידורן של המילים באופן פואטי, כך שיזכרו על פה וייחרטו על לב. בספרו "רישומים של התגלות" מסביר פרופ' אריאל הירשפלד את כוחה המשחרר של הפעולה הנדמית ככפיית-עול – היא פעולת הלימוד בעל פה:

הלימוד בעל פה הוא הצורה המעמיקה ביותר ללימוד שירה… הוא הביצוע המתמודד עם תביעתה של השירה לעל-זמן. הוא סוג של חריתה. אלא שהאבן שלו היא התודעה החיה…
זה שנים, כשאני מלמד תלמידים לקרוא שיר, אני רואה שהידיעה החודרת והמקיפה ביותר עליו, זו שתשיג מעל ומעבר לכל מה שאוכל אני ללמד – היא לדרוש שילמדוהו בעל-פה. כך יפעל השיר בלעדי וייחשף עם הזמן למבטה המשתנה של התודעת האנשים הלומדים במחיצתי ויהפוך לקניינם. ראיתי היטב שכשאני דוקש שילמדוהו בעל-פה, הופך הדיבור שלי כמורה צנוע יותר… יש כאן היפוך יוצרות ברור: מה שנראה כאילו הוא כפייה חזקה במיוחד של עמדת המורה על תלמידיו – התביעה לשנן וללמוד בעל-פה, הוא פתח ללימוד עצמאי יותר מכל לימוד אחר… אם יילמד [השיר] בעל-פה ישתחרר בקלות מפרשנות המורה וכוונותיו, כי שיר הוא תמיד מורכב יותר מכוונה אחת. והמעניין מכל: שיר שנלמד בעל-פה הוא הדבר הטוב ביותר למרוד בו, אם הוא מקומם. כי הוא נוכחות אמיתית. (עמ' 140)

משה אכן נפרד מעמו עם מתנת השירה הזו, שתהיה חקוקה בפה ובלב, נפרד משה מעמו. ועל סמך שירת האזינו ידרשו חז"ל את הכללים התרבותיים היפהפיים שכל מהותם הפרדוכס הזה: היותנו מצווים לקחת לנו אוטונומיה מתוך הטקסט הלא-משתנה לכאורה:

אף על פי שהיניחו לו אבותיו לאדם ספר תורה – מצֻוּוה לכתוב משלו,
שנאמר "ועתה כתבו לכם את השירה". (סנהדרין כ"א:ב')

פשט הדברים: מצווה לכתוב ספרי תורה, אבל הכלל המנחה האמיתי כאן הוא שמצווים אנו להפוך בה ולהפוך בה, לדרוש אותה ולחדש בה: לכתוב אותה מחדש.
את הפסוק המגיע עם תום שירת האזינו "כִּי לֹא-דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם כִּי הוּא חַיֵּיכֶם" דורשים חז"ל גם כן ברוח זו: ברוח הצו המחייב חידוש מתמיד:

כי לא דבר ריק הוא מכם, ואם הוא ריק – מכם הוא, למה שאין אתם יגעים
בתורה" (ירושלמי פאה פ"א ה"א).

עם מתנת השירה קיבלנו את הציווי להתייגע כדי להיות מסוגלים לגעת, ולהשתדל על הפרדוכס של קידושן ושימורן של המילים על פה ועל לב, קידוש ושימור שאין מטרתם אלא לאפשר לחדש אותן, להפיח בהן חיים חדשים בכל רגע ורגע.