הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי: יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב: כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ: הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא: (דברים פרק לב')

כך פותחת הפרשה, ובחתימתה נאמר:

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר: עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וּרְאֵה אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה: וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ כַּאֲשֶׁר מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ בְּהֹר הָהָר וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו: עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: (דברים פרק לב)

האומנם ניתן לקבל בפשטות את האשמת משה ואהרון 'על אשר מעלתם בי..אשר לא קדשתם אותי' ?

מצוות יום כיפור היא הווידוי, כלשון בעל ההלכה הרמב"ם (הלכות תשובה א', א')

"כל מצות שבתורה בין עשה בין לא תעשה אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא שנאמר "איש או אשה כי יעשו וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו", זה וידוי דברים, וידוי זה מצות עשה,

כיצד מתודין ?

אומר: אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך והרי נחמתי ובושתי במעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה, וזהו עיקרו של וידוי,

וכל המרבה להתודות ומאריך בענין זה הרי זה משובח".

התוספתא במסכת יומא (כפורים, מהדורת ליברמן, פרק ד', יד') אומרת:

"מצות וידוי ערב יום הכפורים עם חשיכה, אבל אמרו חכמים מתודה אדם קודם שיאכל וישתה שמא תטרף דעתו בתוך אכילה ושתיה.

ואע"פ שהתודה קודם שיאכל וישתה צריך שיתודה לאחר אכילה ושתיה שמא אירע דבר קלקלה בסעודה ואע"פ שהתודה לאחר אכילה ושתיה צריך שיתודה ערבית
ואע"פ שהתודה ערבית צריך שיתודה שחרית
ואע"פ שהתודה שחרית צריך שיתודה במוסף
ואע"פ שהתודה במוסף צריך שיתודה במנחה
ואע"פ שהתודה במנחה צריך שיתודה בנעילה שמא אירע בו דבר קלקלה כל היום כולו.

היכן הוא אומרן?

אחר תפלה, והעובר לפני התיבה אומרה ברביעית.
ר' מאיר אומר: מתפלל שבע וחותם בוידוי, וחכמים אומרים: מתפלל שבע ואם רצה לחתום בוידוי חותם.

וצריך לפרוט את החטא דברי ר' יהודה בן פתירא, שנאמר: "אנא חטא העם הזה חטאה גדולה".
ר' עקיבא אומר: אין צריך, אם כן למה נאמר: "ויעשו להם אלי זהב" אלא, כך אמר המקום מי גרם להם שיעשו להם אלי זהב, אני, שהרביתי להם זהב."

בתוספתא מחלוקת לדעת ר' יהודה בן פתירא חובה לפרט את החטאים ואילו לדעת ר' עקיבא אין צריך לפרט בוידוי את החטאים, יתרה על זאת לדעת ר' עקיבא האל לוקח אחריות על העמדת האדם בפיתוי בלתי אפשרי ועל כן ה' לוקח אחריות.

ניתן לקשר בין דברי ר' עקיבא אלו לדבריו במשנה יומא סוף פרק ח'.

"אמר רבי עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם מיטהרין מי מטהר אתכם אביכם שבשמים שנאמר: (יחזקאל ל"ו) "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם" ואומר: (ירמיה י"ד) "מקוה ישראל", מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל."

לדעת ר' עקיבא היום מכפר כמקווה טהרה, אין על האדם תפקיד פעיל אלא, היום, יום כיפור עצמו מכפר.

התלמוד (יומא פו' ע"ב) בבואו לברר את עניין הוידוי אומר:

"וצריך לפרוט את החטא, שנאמר: (שמות לב) "אנא חטא העם הזה חטאה גדלה ויעשו להם אלהי זהב" דברי רבי יהודה בן בבא. רבי עקיבא אומר: אשרי נשוי פשע כסוי חטאה.

אלא, מהו שאמר משה ויעשו להם אלהי זהב – כדרבי ינאי. דאמר רבי ינאי: אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, כסף וזהב שהרבית להם לישראל עד שאמרו די – גרם להם שיעשו אלהי זהב.

שני פרנסים טובים עמדו להם לישראל, משה ודוד. משה אמר: יכתב סורחני, שנאמר: (במדבר כ) "יען לא האמנתם בי להקדישני". דוד אמר: אל יכתב סורחני, שנאמר "אשרי נשוי פשע כסוי חטאה".

משל דמשה ודוד למה הדבר דומה? לשתי נשים שלקו בבית דין, אחת קלקלה ואחת אכלה פגי שביעית, אמרה להן אותה שאכלה פגי שביעית: בבקשה מכם, הודיעו על מה היא לוקה, שלא יאמרו על מה שזו לוקה זו לוקה. הביאו פגי שביעית ותלו בצוארה, והיו מכריזין לפניה ואומרין: על עסקי שביעית היא לוקה".

התלמוד מביא את מחלוקת התנאים ומשנה ומוסיף משל לשתי נשים המביעים התנהגות שונה כשני מנהיגי ישראל משה ודוד, מהן חטאי הנשים, ומה מוסיף המשל לתורת הוידוי ?

קלקלה – הכוונה זינתה.

חטא 'אכלה פגי שביעית' (יש נוסחאות 'גנבה פגי שביעית'), 'פג' – פרי בוסר, חטא זה משקף את הדין שעל פירות שנת שמיטה להיאכל בקדושה ואין לפגוע בהם, אין לכבוש פירות שביעית וכו' כמו כן אין לאכול פירות שביעית בוסר בטרם הבשילו. כלומר אכילת פגי שביעית הינו פגיעה בקדושת פרות שביעית.

וכלשונו של רש"י בסוגיה, "תאנים שלא בישלו כל צרכן, ורחמנא אמר "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה", (ויקרא כה') לאכלה ולא להיפסד.

התלמוד מסביר את מחלוקת התנאים בהביאו את שני הפרנסים משה ודוד ומציגם כשתי אסכולות לעניין הוידוי, האם יש לציין, לפרט מהו החטא או לא.

להבהרת עמדות דוד ומשה מובא משל לשתי נשים… (משל זה מצוי בכמה נוסחאות)

נברר, מי מבין שתי הנשים מייצגת את משה ומי את דוד ?

לכאורה מעשה דוד ובת שבע משכנע אותנו לומר שדוד מיוצג על ידי האישה שקלקלה כלומר זינתה ואילו משה מיוצג על ידי האישה שאכלה פגי שביעית.

אך בבואנו להתבונן בעונשם של דוד ומשה נראה שמשה נענש קשות ולא נכנס לארץ ואילו דוד, אמנם, בנו נפטר בשל אותו מעשה, אך לכאורה אין הוא נענש מה עוד שהתלמוד במסכת סנהדרין קז' ע"א אומר:

דרש רבא: מאי דכתיב: (תהלים ל"ח) "כי אני לצלע נכון ומכאובי נגדי תמיד" – ראויה היתה בת שבע בת אליעם לדוד מששת ימי בראשית, אלא שבאה אליו במכאוב.

וכן תנא דבי רבי ישמעאל: ראויה היתה לדוד בת שבע בת אליעם, אלא שאכלה פגה.

ראויה היתה בת שבע לדוד אלא אכלה כשהיא פגה. כלומר הלשון פגי שביעית יכולים להתאים לדוד, אך מהו הקלקול שעשה משה שיחשב כאישה שקלקלה.

בכל זאת נראה שמשה שחטאו קל, מיוצג על ידי האישה שאכלה פגי שביעית.

מה רוצה משל זה ללמדנו.

פרופ' ש. ליברמן כתב (בספרו יוונית ויוונות בא"י, תשכ"ג עמ' 125, על ביטויים שלא הובנו):

"החכמים השתמשו כאן בלשון "פגי שביעית" על דרך הציור ורמזו בו על הזדקקות לאישה לא נשואה או גם להתייחדות של כלה עם חתנה לפני הנישואין".ליברמן מראה שבמקצת הנוסחאות מדובר באישה "בת טובים", או "בת גניסין" – מיוחסת, ודבריו "מעשה זימה יש בו משום גנאי למשפחה כולה, ולפיכך הדגישו החכמים את מוצאה ממשפחה מיוחסת."

פרופ' ליברמן הוסיף שמקובל היה במשפט היווני – רומי "רגילים היו להוקיע את החוטא כשהוא מעוטר באותם דברים המזכירים לו את טיב החטא". ולכן "הפגים שימשו בנידון שלנו סמל לסיפוק תאווה לפני זמנו".

שואל על כך פרופ' דניאל שפרבר (סידרא ז' 1991), באם צודק פרופ' ליברמן מה מובנו של הנמשל שהאישה אומרת ייכתב סורחני, הרי יש בכך משום בושה למשפחה .

בעקבות שאלה זו ואחרות מביא הסבר נוסף וז"ל: "ואולם מצינו מצב שבו אישה מובאת לעונש מיתה כאשר היא "מעוטרת" במחרוזת של תאנים, פגים הם פירות, כולל תאנים, שאינם בשלים די צורכם – היא חפה מכל פשע. ואף ידוע ומפורסם שאין עוול בכפה.

היה זה ביון העתיקה, ובייחוד בעיר אתונה, שם היו מייחדים אנשים ממעמד נחות ומפרנסים אותם מקופת הציבור. כאשר פורעניות – בצורות, מגיפות וכדומה התרגשו ובאו לעיר, היו מאותם האנשים מובאים שניים כקרבנות לעזאזל, אחד היה לגברים, ובדרך כלל אחת לנשים: האחד היה עונד סביב צווארו חוט שחור, ואילו האחר/ת מחרוזת של תאנים לבנות כרוכה על צווארה. הם הובלו דרך רחובות העיר בפרהסיה ובפרסום רב, אך מחוצה לה, שם סקלום האבנים עד מותם."

וכותב פרופ' שפרבר: "שמנהג ברברי קדום זה נחרת בזיכרון העם היווני ואף הרומי כפי שמתברר מהבאתו במקורות מאוחרים יותר, בימי רומא וביזנטיון. ושמא זכר מעורפל מנוהג זה נשתמר אף אצל חכמי התנאים. הם ידעו, לפי הצעה זו, על האפשרות של שתי נשים היוצאות להרג, האחת על מעשה זנות וניאוף, והשנייה על לא-עוול בכפה. זו שחפה מכל פשע מוצאת עם מחרוזת של תאנים לבנות (פגים!) סביב צווארה.

חכמי ישראל באותם הימים פירשו "תמונה" זו כאילו מדובר במי שהתעסקה ב"פגי שביעית" במשמעות המיוחדת של ניב זה בלשון חז"ל, והיא מתחננת שיעטרו אותה בפגים אלה לפרסם את מעשיה. ואילו לאמיתו של דבר היא מתחננת שיעטרוה, כדי לפרסם שלא עשתה ולא כלום."

מנחם קיסטר בספר זיכרון לתרצה ליפשיץ (עוללות לאוצר המילים והביטויים של הספרות התלמודית, הוצאת ביאליק 2005 עמ' 528 – 531) כותב שישנה מילה ביוונית המצרפת שתי מילים וששורשה 'תאנה – להראות' ומשמעותה – האשמת שווא, עלילה, הלשנה, סחיטה וכיוצא בזה.

ברצוני להמשיך את טענתם של פרופ' ליברמן ופרופ' שפרבר ולטעון שחז"ל אכן הכירו מנהג זה ולכן המשילו משל זה על שני פרנסי ישראל על מנת לחדד את הטענה שמשה צועק

"לא עשיתי דבר", כלומר המדרש מנסה למצוא דרך עדינה לומר בפי משה הרי אני שעיר לעזאזל.

יש להדגיש ולומר שבהרבה מדרשים החכמים מעוניינים לטעון טענות תיאולוגיות אך נזהרים מלומר זאת בפה מלא, השאלה הגדולה העומדת בפני כל הדורות היא השאלה מדוע דרך רשעים צלחה או מדוע צדיק ורע לו ואילו רשע וטוב לו.

טענה זו מושמעת על ידי השימוש במשל על שתי הנשים כאשר כולם מכירים את המסורת האיומה שהיו מקריבים שעיר לעזאזל כקרבן אדם. המדרש כאן מנסה לברר מדוע.

הסוגיה בבבלי יומא מבררת האם צריך לפרט את החטא, הסוגיה מביאה משל זה על מנת להעיז ולומר: לא תמיד יש לנו חטא לפרט, שמא אין המציאות כפי שהיא, אלא המציאות היא אך ורק עונש בגדר של 'קרבן שעיר לעזאזל' ולכן פונה אותה אישה ואומרת "ייכתב סורחני", הלוואי וייאמר לי במה חטאתי.

על פי גישה זו ייתכן לומר שמשמעות אמירת הווידוי בתפילה, אשמנו ! בגדנו ! … אינה בהכרח נאמרת רק עם סימני קריאה אלא אולי בתוספת של סימני שאלה כלומר: חטאנו ? – באם חטאנו ייכתב סורחנינו, על מנת שנדע מה עשינו?

התלמוד שם שאלה זו בפי האישה אוכלת פגי שביעית, בפי משה.

חתימת פרשת האזינו באזכור חטאם של אהרון ומשה מחזיר אותנו לפסוק בפתיחת הפרשה 'הצור תמים פועלו…אל אמונה ואין עוול, צדיק וישר הוא' – האומנם ?

אכן אין אנו מבינים, מדוע צדיק ורע לו ? מדוע משה אינו זכאי להיכנס לארץ ישראל ?

בלשון הגמ' – משה מתריס ואומר כאותה אישה שאכלה, גנבה פגי שביעית, ייכתב סורחני, לא חטאתי ומעוניין אני לדעת במה חטאתי ?

דומה שרוח זו מצויה בדעת ר' יהודה בדין חובת הוידוי של המוצא להורג בידי בית דין.

נאמר במשנה (מסכת סנהדרין ו', ב'): "היה רחוק מבית הסקילה כעשר אמות, אומרים לו: התודה, שכן דרך המומתין מתודין. שכל המתודה יש לו חלק לעולם הבא. שכן מצינו בעכן שאמר לו יהושע (יהושע ז') "בני שים נא כבוד לאלהי ישראל ותן לו תודה…" "ויען עכן את יהושע ויאמר אמנה אנכי חטאתי וכזאת…"

ומנין שכיפר לו וידויו שנאמר: (יהושע ז') "ויאמר יהושע למה עכרתנו יעכרך ה' היום הזה", היום הזה אתה עכור ואי אתה עכור לעולם הבא.

ואם אינו יודע להתודות, אומרים לו: אמור, תהא מיתתי כפרה על כל עונותי.

רבי יהודה אומר: אם היה יודע שהוא מזומם (כלומר הנאשם יודע שמשפטו היה בעלילה), אומר: תהא מיתתי כפרה על כל עונותי חוץ מעון זה.

אמרו לו: אם כן יהו כל אדם אומרים כך כדי לנקות את עצמן."

על כך אומרת הגמרא (סנהדרין מד' ע"ב):

"אם אינו יודע להתוודות כו' רבי יהודה אומר כו' לנקות עצמן. – (שואלת הגמ', מה אכפת לנו שהנאשמים ישתמשו בטענה זו, נתיר להם לומר כך ובכך) וינקו עצמן !

(מתרצת הגמ') כדי שלא להוציא לעז על בתי דינין ועל העדים.

(הגמ' מביאה מעשה) תנו רבנן: מעשה באדם אחד שיצא ליהרג,

אמר: אם יש בי עון זה – לא תהא מיתתי כפרה לכל עונותי, ואם אין בי עון זה – תהא מיתתי כפרה לכל עונותי, ובית דין וכל ישראל מנוקין, והעדים לא תהא להם מחילה לעולם.

וכששמעו חכמים בדבר, אמרו: להחזירו – אי אפשר, שכבר נגזרה גזירה. אלא: יהרג, ויהא קולר (האשמה) תלוי בצואר עדים.

פשיטא ! (פשוט הדבר שהרי ייהרג הנאשם ובאם הוא זכאי ייזקף הדבר לחובת העדים)

כל כמיניה ? (וכי הכל ממנו ? האם בשל אמירת הנאשם 'אני חף מפשע' נשנה את גזר הדין?)

לא צריכא, דקא הדרי בהו סהדי. (עונה הגמ': מדובר במקרה שהעדים חזרו בהם מעדותם – לאחר גזר הדין – ובכול זאת יוצא הנאשם להורג)

וכי הדרי בהו מאי הוי ? (שואלת הגמ': באם העדים חוזרים בהם מעדותם, מדוע שישתנה הדין, הרי ההלכה אומרת ש) כיון שהגיד – שוב אינו חוזר ומגיד ! (כלומר, אין תוקף לעדותם השניה)

לא צריכא, דאף על גב דקא יהבי טעמא למילתייהו, כי ההוא מעשה דבעיא מיכסא." (עונה הגמ': מדובר במקרה שהעדים מסבירים מדוע שקרו בעדותם הראשונה ולכאורה יש מקום לקבל את גירסתם החדשה ולמנוע את ההוצאה להורג, ממשיכה הגמ' ורומזת, כאותו מעשה במוכס ששמו בעיא – רש"י מסביר באריכות מהו אותו מעשה במוכס.)

רש"י: "דבעיא מכסא – מעשה במוכס אחד ישראל רשע אחד שמת, ובו ביום מת אדם גדול בעיר ובאו כל בני העיר ונתעסקו במטתו, וקרובי אותו מוכס הוציאו גם את מטת המוכס אחריו וקפצו עליהם אויבים והניחו המטות וברחו, והיה שם תלמיד אחד שישב לו עם מיטת רבו,

לאחר זמן חזרו גדולי העיר לקבור את החכם ונתחלפה להם מטתו בשל מוכס, והיה אותו תלמיד צועק ולא הועיל,

וקרובי המוכס קברו את החכם, ונצטער בה אותו תלמיד מאד, מה חטא גרם ליקבר זה בביזיון ומה זכה אותו רשע ליקבר בכבוד גדול כזה.

נראה לו רבו בחלום ואמר לו: אל תצטער, בא ואראך בכבודי בגן עדן בכבוד גדול ובא ואראך אותו האיש בגיהנם וציר של פתח גיהנם סובב באזניו, אבל פעם אחת שמעתי בגנות תלמידי חכמים ולא מחיתי ולכן נענשתי,

וזה פעם אחת הכין סעודה לשר העיר ולא בא שר העיר – וחילקה לעניים, וזה היה שכרו,

אמר אותו תלמיד: עד מתי יהא אותו האיש נדון בדין קשה אמר לו: עד שימות שמעון בן שטח ויכנס תחתיו,

אמר לו: למה ?

אמר לו: מפני נשים מכשפניות ישראליות שיש באשקלון ואינו עושה בהן דין,

למחר סיפר אותו תלמיד דברים לשמעון בן שטח, מה עשה – כינס שמונים בחורים בעלי קומה, והיה אותו היום יום גשמים, ונתן כד גדולה ביד כל אחד ואחד וקיפל טלית בתוכם ואמר להן הזהרו בהן שהן שמונים, ובשעה שתכנסו יגביה איש אחת מהן מן הארץ ושוב אין מכשפות שולטות בכם, ואם לאו לא נוכל להם,

הלך לו שמעון בן שטח לטרקלין שלהם והניח הבחורים מבחוץ,

אמרו לו: מי אתה?

אמר להן: מכשף אני ולנסותכם בכשפים באתי,

אמרו לו: ומה כשפים בידך ?

אמר להן: יכולני להביא לכם שמונים בחורים עטופי טליתות נגובות ואף על פי שהוא יום גשמים,

אמרו לו: הנראה יצא לחוץ ורמז להם, הוציאו הטליתות מן הכדים ונתעטפו בהן ונכנסו, ואחז כל אחד את אחת מהן והגביה ויכלו להם והוציאום ותלאום כולם,

ונתקנאו קרוביהם בדבר, ובאו שנים מהם וכוונו דבריהם והעידו על בנו של שמעון בן שטח חיוב מיתה ונגמר דינו,

וכשהיה יוצא ליסקל אמר: אם יש בי עון זה לא תהא מיתתי כפרה לי, ואם אינו כן תהא מיתתי כפרה על כל עונותי וקולר תלוי בצואר עדים,

ושמעו אלו וחזרו בהם ונתנו טעם לדבריהם מחמת שנאת הנשים.

ואף על פי כן לא נפטר."

לדעת התלמוד, למרות ידיעת מערכת המשפט שהנאשם זכאי, מוציאים אותו להורג על מנת שלא לערער על מערכת המשפט, למען יראו וייראו. סוג של 'שעיר לעזאזל'.

מכאן, ציון חטאו של משה מחייב את השאלה, האומנם ? משה עומד מנגד ולא יבוא.

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר: עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וּרְאֵה אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה: וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ כַּאֲשֶׁר מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ בְּהֹר הָהָר וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו: עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: (דברים פרק לב)

אף אנו מדי שנה נקרא במחזור קריאת התורה עד לרגע הכניסה לארץ ונחזור ל'בראשית', לבריאה.

נחתום בשירת רחל:

מנגד

קשוב הלב. האוזן קשבת:
הבא ? היבוא ?
בכל צפייה
יש עצב נבו.
זה מול זה – החופים השניים
של נחל אחד.
צור הגזרה:
רחוקים לעד.
פרוש כפים. ראה מנגד
שמה – אין בא.
איש ונבו לו
על ארץ רבה.
חורף, תר"ץ

אדון הסליחות – סלח לנו !
גמר חתימה טובה