ספר דברים: פרק כ"ט, פסוק ט' – פרק ל"א פסוק ל'

"ויאמר ה' אל משה הן קרבו ימיך למות קרא את יהושע והתיצבו באוהל מועד ואצונו וילך משה ויהושע ויתיצבו באוהל מועד: ..ויאמר ה' אל משה הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ אשר הוא בא שמה בקרבו ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי אתו : וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכול ומצאוהו רעות רבות וצרות ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה: (דברים לא, יד-יז)

קשה לחשוב על רגע קשה יותר בכל תולדות חייו של משה. הקב"ה מזמן אותו למעמד חילופי השלטון, העברת המפתחות – ממנו ליהושע. הדברים שיאמרו עכשיו מהווים סיכום לפעילותו של משה כמו גם פתיחה לפעילותו של יהושע, וזוהי תמונת המצב ! העם יחטא וייענש. האם זה אומר שעבודתו של משה הייתה לשווא ? יש לזכור שלכל אורך ספר דברים עושה משה מאמץ הרואי לגרום לעמו הסורר ללכת בדרך ה' גם אחרי מותו והנה נודע לו עתה שמאמץ זה נכשל.

האומנם ? לא בהכרח. הרי נאמר כאן שה'רעות הרבות והצרות' יגרמו לעם להרהור, לתובנה, באשר לסיבות המצב הזה.
כך נאמר גם, בטון אחר, רך יותר בפרשה –
"והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך והשבות אל לבבך בכל העמים אשר הדיחך ה' אלהיך שמה : ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו ככל אשא אנוכי מצוך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך : ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל הגויים אשר הדיחך ה' אלהיך שמה : אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלהיך ומשם יקחך : (ל,א-ד)
נראה שהמעבר דרך הנתיב הארוך של הברכה והקללה הוא תנאי הכרחי לאותה 'השבה אל הלב'. קשי עורפו של העם לא יוכל להתרכך אלא רק להישבר, תחת פטיש הצרות והקללות. כמה חבל, כמה טרגי, ועם זאת כמה אנושי. וכי אין כולנו, בקורות חיינו האישיים קשי עורף ? האם הסבל אינו מורה הדרך הטוב ביותר ?

אנלוגיה זו לחיינו האישיים עשויה לשמש אותנו בפתרון בעיה נוספת הנחשפת בעיון מתמשך לאורך ספר דברים. כנזכר לעיל, לכל אורך הספר מנסה משה לשכנע את ישראל שיישארו נאמנים לקב"ה – באמצעות אמירות מפורשות ועקיפות, באיומים בשכנועים ובהבטחות. המשתמע מכך הוא שקיימת האופציה שישראל לא יהיו נאמנים לה' ואז הם עשויים להינטש לחלוטין, להגיע למצב בו כל הייחודי בהיסטוריה שלהם יעלם, והם יהפכו ל'סתם' עם, ולבסוף ייעלמו. הנחה היא שהמצב בינארי, ושתי האופציות פתוחות – 'ראה אנוכי נותן לפניכם היום את הברכה ואת הקללה…' 'אם שמוע תשמע בקול ה'.. ואם לא תשמע..' . והנה בשתי הפסקאות שצטטתי, בפרק ל' ובפרק לא, הנחת היסוד שונה לחלוטין. הכל יקרה – הטוב תחילה והרע אחריו, וכך גם במהלך פרק כט. כיוון שהנחת היסוד בתורה היא שה' רואה את העתידות, הרי הראיה של פרקים אלו היא הנכונה. מדוע אם כן הוטעה משה להאמין שיתכן ויצליח ? ואיך יתפרש הטון הנבואי הקובע של ההבטחות כמו "ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך כי תשמע בקול ה' אלהיך" ?

גם כאן, מה שנכון בחיינו האישיים נכון במעגל הלאומי- היסטורי. תמיד קיים הפער בין הראיה של הדברים מלכתחילה לבין ההתייחסות אליהם בדיעבד. ביציאה לדרך, בנעורים, בראשית התקופה, בראש השנה הכל פתוח. כל האופציות אכן קיימות. תוך כדי התנהלות אנו בוחרים, וכאן גם טועים, כושלים, מתעייפים, מתכחשים, בוגדים – ומחמיצים. מגיע רגע של השבה אל הלב בו אנו מתייצבים אל מול הפער,אל מול המקום בו אנו עכשיו לעומת המקום בו רצינו ויכולנו להיות, ובו לא נהיה. אנו נדרשים עתה לכל האומץ ולכל הכוח שנוכל לגייס כדי לשמוע את הביקורת ולא לטשטשה וכדי לא להישבר למרות זאת. אנו נדרשים לאסוף את קורות חיינו המנותצות, להכיל אותם ולברוא מהם סיפור חדש. משה שבנו נפרד מאיתנו, ויהושע שבתוכנו ייקח אותנו מהמדבר אל הארץ המובטחת, למרות הכל. התורה מבטיחה שאם כך נעשה, נשוב ונרוחם, נשוב ונקובץ מכל המקומות הזרים והנוכריים אליהם נקלענו, ונגיע לבסוף למרכז הווייתנו.

פסוק בישעיהו המצוטט בתפילת ראש השנה אומר –
"ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקודש בירושלים"
ייתכן שמאמץ נורא זה של עמידה אל נוכח המציאות הקשה בא לידי ביטוי בסיטואצית הברית הפותחת את פרשת השבוע ומודגש במלים הפותחות – אתם ניצבים.

בשלשה מקומות נוספים בתורה מופיעה מלה זו – שלשת המלאכים שנגלו לאברהם כאנשים נצבים עליו, (בראשית יח)שוטרי בני ישראל הזועמים על משה ואהרון נצבים לקראתם,(שמות ה) דתן ואבירם המתמרדים, הממתינים למשה יצאו נצבים (בלא מילת יחס נוספת) פתח אוהליהם.(במדבר טז). ההתייצבות שעליה מדובר היא משרש י.צ.ב המבטא עמידה חזקה,יציבה, קוראת תיגר. מלאכי אברהם חזקים, הם נגלים עליו, כאדונים, בידיהם ידע וכח. הם עומדים ע ל י ו. שוטרי ישראל מתייצבים לקראת משה ואהרון כי הם יוצאים ללחום בהם, לרודפם, דתן ואבירם יוצאים כדי להגן בגופם על אוהליהם. אין בהם די עוצמה כדי לצאת למלחמת תנופה במשה, אבל ההתייצבות פתח האוהל מבטאת עמדה מתריסה.

כל זה ברור, אבל מהי המשמעות של נצבים לפני ה'? האם זוהי העמידה הנכונה נוכח ה' ? האם לא מתבקשת עמידה ענווה יותר ? המדרש (ילקוט שמעוני לפרשת השבוע)הרגיש בקושי זה ונתן לו כמה פתרונות.אחד מהם בנוי על ההקשר. המדרש שואל – "למה נסמכה פרשה זו לפרשת קללות, לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים בפרשה זו מיד הוריקו פניהם ואמרו מי יוכל לעמוד באלו ?"
ומשיב : "מפני מה עו"א מיחייבין כליה וישראל קיימים, לפי כשבאין עליהן פורעניות מבעטין בהן ואינן מזכירין שמו של הקב"ה אבל ישראל כשהיסורין באים עליהם הם נכנעין שנאמר כוס ישועות אשא וגו' צרה ויגון אמצא וגו', אמר הקב"ה מעולם לא הכיתי אומה ושניתי לה, אבל אתם בני יעקב לא כליתם שנאמר חצי אכלה בם חצי כלים והם אינן כלים… כך ישראל היסורין כלין והם במקומן עומדין..הקללות הן מעמידות אתכם..לכך נאמר אתם נצבים,"

ההתייצבות אינה מול ה' אלא מול הקללות, הפחדים, הסבל, והיא נעשית לפני ה', כלומר בידיעה שהכל משמעותי, הכל בא ממקור אחד ולו גם רחב, אינסופי, והולך למקור אחד. הקללות אינן שוברות אותנו. הן מעמידות אותנו.