אחד מהמוטיבים הבולטים בספר דברים הוא הכנת עם ישראל לפרידה ממשה – שינונן של המצוות שניתנו בסיני, הבטחות מרשימות לשכר ולעונש ובקשות חוזרות ונישנות מן העם שלא להפר את הברית – כל אלה מובילים אל הרגע בו ייצא משה מהסיפור הגדול של שיבת ישראל לארצו ויפנה את הבמה לממשיכיו.

בפרשת 'וילך' מגיע תהליך זה לשיאו במינויו של יהושע בן נון ליורשו של משה. במעמד פומבי ורשמי פונה משה אל העם ומסביר כי לא יוכל להובילם בשלב הבא במסעם – חצית הירדן וכיבוש הארץ. הוא קורא אליהם "חִזְקוּ וְאִמְצוּ, אַל-תִּירְאוּ" ולאחר מכן פונה ליהושע ואומר לו, לעיני כל ישראל: "חֲזַק וֶאֱמָץ–כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת-הָעָם הַזֶּה, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם; וְאַתָּה, תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם" (דברים לא ח').

מטבע לשון זו "חֲזַק וֶאֱמָץ", בהטיותיה השונות, מלווה את יהושע ואת תחילת שלטונו, ומופיעה ארבע פעמים בפרק א' בספר יהושע. זהו ביטוי מעניין מכמה בחינות: ראשית – האם הוא ברכה או תביעה? האם משה מברך את יהושע בחוזק ואומץ, או שהוא תובע זאת ממנו כיורש הנבחר?

שנית, מהו היחס בין שתי המילים הללו – חֹזֶק ואֹמֶץ? אלו הן מילים קרובות אך לא זהות. מלבי"ם (פרשן אשכנזי בן המאה ה – 19) מפרש צמד זה כך: "תחילת התעוררות הגבורה תקרא בלשון חיזוק, וקיומה והתמדתה שהוא אומץ לב תקרא בלשון אִמוץ", כלומר הוא רואה בחֹזֶק ואֹמֶץ שלבים בתהליך התעוררות הרוח. אבן שושן מגדיר מילים אלו כך: חֹזֶק הוא עוז או כוח ואֹמֶץ הוא עוז רוח או רוח גבורה. כלומר, חֹזֶק עוסק בגוף ואֹמֶץ קשור לרוח. בכך הוא פותח לנו פתח לפרשנות שונה מהמלבי"ם, שאינה מדברת על רצף אלא על כפילות ומתח. מתח שבין גוף לנפש, מתח בין היכולת פיזית המתגלמת בכוח גופני ליכולת הנפשית שגילויה בצורת התנהגות. ואולי במקום מתח ניתן לדבר על תלות שבין שני המרכיבים, בעובדה שלמנהיג, במיוחד מנהיג-מצביא כמו יהושע, יש צורך הן בכוח הגופני והן בחוסן הנפשי כדי למלא את תפקידו כראוי.

אם נעיין במקומות בהם מופיע הביטוי "חֲזַק וֶאֱמָץ" בפרק א' בספר יהושע נגלה פרשנות אפשרית נוספת לצמד המילים. בספר יהושע אלוהים הוא שפונה אל יהושע ומצווה עליו "חֲזַק וֶאֱמַץ":

1. יהושע פרק א, ו חֲזַק, וֶאֱמָץ: כִּי אַתָּה, תַּנְחִיל אֶת-הָעָם הַזֶּה, אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבוֹתָם לָתֵת לָהֶם.

2. יהושע פרק א, ז רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל-הַתּוֹרָה–אֲשֶׁר צִוְּךָ מֹשֶׁה עַבְדִּי, אַל-תָּסוּר מִמֶּנּוּ יָמִין וּשְׂמֹאול: לְמַעַן תַּשְׂכִּיל, בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ. ח לֹא-יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ, וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת, כְּכָל-הַכָּתוּב בּוֹ.

3. יהושע פרק א,ט הֲלוֹא צִוִּיתִיךָ חֲזַק וֶאֱמָץ, אַל-תַּעֲרֹץ וְאַל-תֵּחָת.

הפניה הראשונה, בפס' ו', דומה מאד לפנייתו של משה בפרשת וילך וההבדלים קלים ביותר – הקריאה לגילוי חוזק ואומץ נקשרת לתפקידו של יהושע להביא את ישראל אל הארץ ולהנחילה להם. לעומת זאת, בפס' ז' גלומה קריאה-תביעה אחרת "לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל-הַתּוֹרָה" והיא כרוכה במאמץ גדול שכן כתוב "חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד". הוספת שמירת התורה – שמירה קפדנית, יומם וליל, שאינה סרה ימין ושמאל – לרשימת הדברים הכרוכים בחוזק ואומץ אינה עניין ברור מאליו. ברור לנו מדוע יש צורך בכוח פיזי וגבורה נפשית כדי לצאת למסע מלחמתי ממושך, ואולם האם יש צורך בכוחות כאלה כאשר מדובר בעיסוק בתורה?

מסתבר שכן, ואף שהחכמים הכירו בצורך בתכונות אלה. בתלמוד בבלי, מסכת ברכות ל"ב ע"ב כתוב: "ארבעה צריכין חיזוק, ואלו הן: תורה ומעשים טובים, תפלה ודרך ארץ. תורה ומעשים טובים מנין? שנאמר (יהושע א ז') " רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד, לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל-הַתּוֹרָה". חזק בתורה ואמץ במעשים טובים. תפלה מנין? שנאמר (תהילים כ"ז, י"ד) "קַוֵּה, אֶל-יְהוָה: חֲזַק, וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ; וְקַוֵּה, אֶל-יְהוָה". דרך ארץ מנין? שנאמר (שמואל ב י' י"ב) "חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד-עַמֵּנוּ".

חז"ל מפרשים את צמד המילים לא כתהליך התעצמות רוחנית ולא כניגוד שבין גוף לנפש, אלא כרמז לשני אופני התגלמות של החיים היהודיים – התורה והמצוות, ולקושי הגדול הכרוך בשמירתם. חז"ל רואים, אם כן, את חיי התורה והמצוות כזירה בה מתרחש מאבק מתמיד הדורש תעצומות גוף ונפש, מאבק הבא לידי ביטוי במשפט הידוע הפותח את שולחן ערוך "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו".

חיבתם של חז"ל למודל המעמיד את איש התורה בראש ההיררכיה היהודית מאפשרת להם לפרש את ריבוי הפעמים שהציווי "חֲזַק וֶאֱמַץ" נאמר ליהושע כסמל להיררכיה בה כיבוש הארץ, הפעלת הכוח הגופני, הצבאי והשלטוני, הוא משני למאבק הפנימי הכרוך בשמירת התורה. שכן "אֵיזֶהוּ גִבּוֹר, הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ" (אבות פרק ד'). כיבוש היצר קשה יותר ומצריך כוחות גדולים יותר מאלו הנדרשים לכיבוש הארץ.

ואולם פרשנותם של חז"ל באה לא רק לקבוע היררכיה יהודית, אלא גם להעלות את הקושי הגדול הכרוך בקיומם של חיים לאורם של חוקים והלכות לדיון פתוח וגלוי. ה"חֲזַק וֶאֱמָץ" שבפס' ט' מאיר באור יפה את פרשנות זו, המתמקדת במאבק הפנימי. פנייתו השלישית של האל: "חֲזַק וֶאֱמָץ, אַל-תַּעֲרֹץ וְאַל-תֵּחָת" מפורשת ב'מצודת ציון', פירוש מהמאה ה – 18, כך: תערץ מלשן פחד (כמו בדברים ז' כ"א: לֹא תַעֲרֹץ, מִפְּנֵיהֶם: כִּי-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ"). כלומר, לפי 'מצודת ציון' , נדרש יהושע לגלות חוזק ואומץ ולהתמודד עם הפחד הרב שמעוררת בו המשימה שהוטלה עליו. ואולם ניתן לפרש פסוק זה גם בדרך נוספת האומרת "חֲזַק וֶאֱמָץ" אך אל תהיה עריץ ואל תהיה פחדן. בבואך למלא את מקומו של משה אל תתפתה לגדולה ותהפוך לשליט עריץ, ואל תיכנע לפחד ותהפוך לשליט חששן. כשם שעליך להיאבק בגויי הארץ ובקושי לשמור את התורה, כך עליך להיאבק עם נטיותיך האישיות – עם הפחד מחד ועם השחצנות מאידך.

מהלך שכזה, המקבל את קיומה של זירת ההתמודדות הפנימית ואינו מנסה להעלים או להדחיק אותה, קיים גם בתפיסות יהודיות אחרות. כך למשל תנועת "השומר הצעיר", שסיסמתה היא "חֲזַק וֶאֱמַץ", פעלה גם היא מראשיתה ליצירתם של חוקים והלכות התנהגות, בדמותם של דיברות השומר (10 במספר), שעברו כמה גלגולים מ- 1916 ועד ימינו. דיברות כגון "השומר הוא איש אמת ועומד על משמרה"; "השומר מחשל את אופיו וחותר לשלמות רוחנית וגופנית" ; "השומר הוא טהור במחשבותיו, בדבריו ומעשיו" מעידות על הניסיון ליצור אדם מוסרי ושלם מבחינה גופנית ונפשית, אך גם על ההכרה בצורך לעמוד תמיד על משמר האמת,להתקדם תמיד לקראת הגשמה ושלמות ולהתמודד עם חולשותינו.

"חֲזַק וֶאֱמַץ" אמר משה ליהושע כשמינה אותו ליורשו הרשמי, ובדברו כך התכוון, כנראה, לא רק למשימת כיבוש הארץ אלא גם למשימת החיים של כיבוש האני. שבת שלום.