בגיל שבע-עשרה הסתיימה מערכת היחסים המורכבת שנהלתי, במשך אחת-עשרה שנים, עם בית הספר התיכון הדתי לבנות בו למדתי. בבית ספר זה נאסר עלינו, הבנות, (בין שלל איסורים) ללמוד תלמוד. את דף התלמוד הראשון בחיי פתחתי, אם כן, בגיל שבע-עשרה, בחוויה שראשיתה מרד נעורים, שראשיתה נסיון להתפרץ בכח אל 'העיר האסורה'.

אחת הסוגיות בהן צעדתי צעדים ראשונים בתלמוד הייתה 'פרק חלק' – הפרק האחרון של מסכת סנהדרין בתלמוד.

המשנה שבראש פרק זה פותחת בקביעה המנחמת: 'כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא'. אולם כדרכם של יהודים היא ממהרת לסייג את ההבטחה המרגיעה וקובעת: 'ואלו שאין להם חלק לעולם הבא…' בראש רשימת האנשים שאין להם חלק לעולם הבא נמנה: 'האומר אין תחיית המתים מן התורה'.

במהלך הסוגיה התלמודית נמצא נסיון מפותל, מתוחכם ויצירתי של החכמים לברר 'מניין לתחיית המתים מן התורה?' כלומר, לאחר שקבענו שעל מנת לזכות בעולם הבא חובה על כל אחד להאמין לא רק בכך שתחיית המתים אכן תתרחש, אלא גם בכך שיסודות אמונוה זו נטועים כבר בתורה, מתפנה התלמוד לשאול את השאלה הממזרית – 'מניין לתחיית המתים מן התורה?'. המאמץ הגדול (והלא מאוד משכנע) של התלמוד להוכיח את האמונה בתחיית המתים מפסוקי התורה, כמו כל מאמץ שכנוע (פנימי וחיצוני כאחד), רוקד כמובן לצלילי מנגינת הכפירה. במהלך הפרק, ומתוך מאמץ הדרשני המושקע בו להוכיח את תחיית המתים מהתורה, אנו למדים שיתכן כי מקומם של רבים מחכמינו בעולם הבא אינו ממש מובטח…

מאז ועד היום אני מתאמצת לזכור ולהזכיר לעצמי, שככל שגדלים מאמצי השכנוע שלי כך קטנים הסיכויים שאני באמת מאמינה בטענה עליה אני נאבקת.

בימים הרחוקים ההם, וכדרכם הטובה של מתבגרים, הייתי גם אני עסוקה ברצינות תהומית בשאלות של אמונה וכפירה; מציאותו של אלוהים, חובת קיום המצוות, השכר בעולם הזה ובעולם הבא. נושאים אלו הדירו שינה מעיני ומעיני חברי, ולא מדובר במליצה כי אם במציאות חיים קשה ומאתגרת, ועל כן קפצתי על שאלת הסוגיה שלנו 'מניין לתחיית המתים מן התורה?' כמוצאת שלל רב. פניתי בצפייה קיומית של ממש ללמוד את הדיון התלמודי.

ההוכחה הדרשנית בנויה על פסוק מתוך הפרשה שלנו (דברים לא טז):

'וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם.'

אפשר להאמין בתורה, אפשר גם לא להאמין בה, אולם הוכחה היא הוכחה, ולדידם של מאמיני התורה, הנה הוגש לי הפסוק המפורש המוכיח את קיומה של האמונה בתחיית המתים כבר בתורה. התרגשתי, לא האמנתי שלא הכרתי את הפסוק הזה קודם. רצתי מיד לקרא את נס ההוכחה מתוך התורה עצמה.

נס ההוכחה נמצא, כאמור, בפרשת השבוע שלנו, פרשת וילך, והנה, גם לפניכם ההוכחה בהקשרה המקראי:

דברים פרק לא

(יד) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְהִתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּנּוּ וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וַיִּתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד: (טו) וַיֵּרָא ה' בָּאֹהֶל בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד עַמּוּד הֶעָנָן עַל פֶּתַח הָאֹהֶל: (טז) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ: (יז) וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה: (יח) וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים: (יט) וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל: (כ) כִּי אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָיו זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן וּפָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבָדוּם וְנִאֲצוּנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי: (כא) וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ כִּי יָדַעְתִּי אֶת יִצְרוֹ אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה הַיּוֹם בְּטֶרֶם אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבָּעְתִּי: (כב) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת בַּיּוֹם הַהוּא וַיְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

כמובן שכעסתי, הרגשתי מרומה. שאלתי את עצמי 'האם הם חושבים שאני מטומטמת?', 'למה הם חושבים שכולם מטומטמים?' 'איך הם חשבו להסתיר מאתנו את אכזבת ההקשר?'

האמת שהתגלתה בשורות הבאות של הסוגיה סיפרה לי, שבניגוד למנהגם של חז"ל, הפעם הם לא חשבו להסתיר מאתנו את ההקשר המקראי, הם הביאו אותו בקריצה עצובה (עצב שלא הובן לי באותם ימי חיים צעירים) מיד בהמשך הדרשה. והנה המדרש גם לפניכם:

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צ עמוד ב

שאלו מינים את רבן גמליאל: מניין שהקדוש ברוך הוא מחייה מתים? אמר להם: מן התורה, ומן הנביאים, ומן הכתובים, ולא קיבלו ממנו.

מן התורה – דכתיב (דברים ל"א) ויאמר ה' אל משה הנך שכב עם אבתיך וקם.

אמרו לו: ודילמא (ושמא) 'וקם העם הזה וזנה!'

'ודלמא' האיפוק התלמודי האהוב – ואולי, רק אולי, שואלים אותם מינים, אותם כופרים קטנים שבנשמתנו, את רבן גמליאל, אולי מתייחסת המילה 'קם' לעם ולא למשה. לכו תדעו… אולי.

כאמור, באותם ימים לא היה לי חוש הומור מפותח, בוודאי לא בייחס לבעיות הרציניות של החיים. התאכזבתי מהדרשה, התאכזבתי מחוסר היכולת לקבל תשובות, נטשתי את אלוהים, את תורותיו ואת מצוותיו.

המשכתי ללמוד במרץ את התורה אך זו לא הייתה ממש שלי. באותם ימים סיפרתי לעצמי שאני רק חוקרת את התורה. התורה הייתה לי 'האחר', היא הראתה לי את עברי, את המקום ממנו אני לכאורה מתרחקת.

באותם ימים עוד לא הבנתי שאני משחקת באש.

פרשות השבוע שלנו 'ניצבים-וילך' הן פרשות עצובות, פרשות של קללות ואזהרות, פרשות של סיום, פרשות של מוות. כלל ידוע בטבע ובפסיכולוגיה האנושית הוא שלידה חדשה חייבת להיווצר מתוך מוות שקדם לה. משה צריך למות כדי שיהושע יוולד כמנהיג, חווית המדבר צריכה למות על מנת שנוליד את חווית הארץ המובטחת, שגם היא תמות על מנת שנלמד את חווית הגלות שגם היא תמות על מנת שנלמד את חווית השיבה המאוחרת. כך בנפש וכך בחומר – מעגל שיפרץ עם בואו של המוות האחרון.

שנים עמוסות חוויות עברו עד שלמדתי להבין ששאלות על המציאות עצמן אינן תמיד שאלות מעניינות. שהרי על השאלה אם תהיה או לא תהיה 'תחיית המתים' אפשר להשיב רק תשובה קצרה אחת – אולי.

תשובה זו, חכמה ואחראית ככל שהיא, אינה יכולה לפרנס את הנפש (לפחות לא את נפשי). הנפש, זקוקה גם לתשובות נוספות, הנפש זקוקה, כך נדמה לי, למגרשי משחקים, היא צריכה להשתעשע, במובן הרציני והמחייב ביותר של המושג, בשאלות ובאפשרויות התשובה.

חדוות השעשוע היא בחירה שמודה מראש בתבוסתה במאבק עם המציאות, במאבק מול המוות, ויחד עם זאת היא קרקע פוריה, היא הקרקע המזינה את היוצרים והיצירות, היא הקרקע שהזינה את חכמי התלמוד.

לא פעם אני פוגשת, ב'קולות' ובמקומות לימוד נוספים (דתיים וחילוניים כאחד) אנשים שכועסים ונבוכים מול בחירתם של החכמים 'להוציא פסוקים מהקשרם' כועסים ונבוכים בדיוק כפי שאני הייתי בראשית עיסוקי בספרות חז"ל.

אולם יצירתיות היא חוויה של חיים, של לידה, של עשיה חדשה ועל כן היוצר, במהותו, חייב להוציא דברים מהקשרם. השארת הפסוקים בהקשרם היא פעולה משעממת של שימור, ויצירה הרי מוגדרת על ידי השינוי.

יצירתיות בתוך ומתוך תחושה של מוות, של חוויות חיים קשות, היא מניה וביה נצחון קטן (ולא אכפת לי אם יאמר מי שיאמר – נצחון נלעג בזמניותו) על המוות. יצירתיות היא התגובה האנושית החזקה ביותר האפשרית מול חווית המוות, מול חווית אי הקיום.

נדרשתי לשנים רבות של התפתלות בתוך היצירתיות של חז"ל ושלי עצמי על מנת להבין שהוצאת פסוקים מהקשרם היא דרכם של חכמינו להגיד 'כן' ארוך ומתמשך לחיים, זו דרכם להתמודד עם חוויות המוות האישיות והלאומיות. זו דרכם למרוד באלוהים ובו בזמן להידמות לו ולהיענות לצו החיים שלו. לדרוש דרשות פירושו ליצור ולכן לא למות, לא לתת לתורה למות, פירושו להגיב בהתלהבות למתנת החיים האלוהית.

כשחז"ל מוכיחים, בחיוך עצוב, את רעיון תחיית המתים מתוך מסיפור מותו הוודאי של משה, מתוך חווית הפרידה הקשה מהמנהיג הלאומי הראשון, הם מאפשרים לעצמם ולנו, הלומדים את דבריהם, לחיות בכמה עולמות במקביל. לא לתת למציאות את כל המשקל.

עם שחווה חוויות של גלות ומתקשה על כן ליצור במציאות עצמה, מוסיף ביצורי דמיונו חיים על המוות. ומי לידיינו יתקע שהדמיון אינו המקום האמיתי בו מתרחשים החיים? במקום אמיתי זה, בדמיון – יש תחיית המתים מן התורה והיא מתקיימת על ידי הדרשה עצמה – משה לא מת כי אנחנו מספרים שהוא לא מת, כי אנחנו ממשיכים לדרוש את ספור מותו.

היצירתיות עצמה היא תחיית המתים, היא המאבק במוות, וכשאנו דורשים את תחיית המתים אנו מקיימים, באותו רגע ממש בכוח היצירתיות שלנו את תחיית מתים.

כנראה שהתבגרתי. היום אני בוחרת לרוב, להשתעמם מהפשט ולאהוב את המדרש, לראות אותו בורא חיים, בורא את עצמו ואת יוצריו ולומדיו. המדרש מציע סוג של שותפות במעשה הבריאה, ולי באופן אישי מציעה אהבת המדרש תחיית מתים נוספת – חזרה לאמונה ישנה-חדשה.

המדינה בה אנו חיים, עברה השנה קיץ קשה ועצוב. ההצעה המדרשית אינה לברוח מעצב זה, מהביקורת, מהתסכול אל ארץ אחרת, אל ארץ המדרש. ההצעה המדרשית היא הצעה דתית מתוחכמת – היא משחזרת את דרכו של אלוהים ובו בזמן מתריסה נגדו, היא מדברת עם המציאות, כואבת אותה, כועסת עליה ומציעה לה חלופות.

יצירותיות לא תנצח את המציאות והיא אף תנוצח על ידה במוות. ויחד עם זאת עד לרגע המוות, היא יכולה לזכות בנצחונות קטנים שמקורם באיתגור המציאות.

השבת אזכיר לעצמי: משה רבינו של התורה עוד מעט ימות, חז"ל יגרמו לו לחיות מחדש.