חלפה עברה שנה –
בערב ראש השנה, בין הערביים, נפגשו שני מקובלים ירושלמיים בעיר העתיקה.
שואל ר' חיים: ר' צבי, לאן אתה ממהר? ומה האבן שאתה נושא?
ענה ר' צבי: מנהגי הקבוע, בשלהי השנה החולפת אלך לבית העלמין לקבור את השנה החולפת, ואכתוב: "פ.נ [פה נטמנה] שנה פלונית".
– ואתה, ר' חיים, לאן תלך? שואל ר' צבי.
– אני קצת שונה, אני מניח אבן יסוד לבניין של השנה המתחדשת. בניין בן 365 קומות, והיום הנחת אבן הפינה.
– והיכן האבן שלך? שואל ר' צבי.
– אינך יודע? תמיד אני אחריך.
כשאתה מניח מצבה לשנה החולפת,
אני בא, הופך את האבן על פניה
וחורט "פה נבנית שנה פלונית".
וזה הבדל עצום.

הפרשה – שירה
בסוף הפרשה הקודמת ישנו ציווי לכתוב את השירה/ התורה – ללמדה ולשים אותה בפה?! למה הכוונה? האם שירה יש לשיר? האם מותר גם ל… לשיר ל….?

וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל: דברים פרק ל"א, י"ט

פסוק זה נדרש בבבלי (עירובין נד' ע"ב) על ידי התנא ר"ע והאמורא רב חסדא.
"רבי עקיבא אומר: מניין שחייב אדם לשנות לתלמידו עד שילמדנו – שנאמר (דברים ל"א) "ולמדה את בני ישראל".
ומנין עד שתהא סדורה בפיהם – שנאמר "שימה בפיהם".
ומניין שחייב להראות לו פנים – שנאמר (שמות כ"א) "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם".
(הגמ' תברר לשם מה יש צורך בכל התהליך – מדוע אין לקצרו?)

ובהמשך דורש –
אמר רב חסדא: אין תורה נקנית אלא בסימנין שנאמר "שימה בפיהם", אל תקרי שימה אלא סימנה.
שמעה רב תחליפא ממערבא (מהמערב, ארץ ישראל), אזל אמרה קמיה דרבי אבהו (הלך ואמר מימרה זו לפני רבי אבהו היושב בקיסריה), אמר: אתון מהתם מתניתו לה, אנן מהכא מתנינן לה (אמר: אתם (בבבל) לומדים משם, אנו לומדים מכאן): (ירמיהו ל"א) "הציבי לך צינים שימי לך" וגו', עשו ציונים לתורה.

ומאי משמע דהאי ציון לישנא דסימנא הוא (ומנין לנו שהמילה 'ציון' כוונתה סימן) – דכתיב (יחזקאל ל"ט) "וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון".
רבי אליעזר אמר: מהכא רבי אליעזר לומד על הסימן מפסוק במשלי (משלי ז') "אמר לחכמה אחתי את ומדע לבינה תקרא" – עשה מודעים לתורה.

רבא אמר: עשה מועדים לתורה (נ"ה ע"א), והיינו דאמר (וזה משה שאמר) אבדימי בר חמא בר דוסא מאי דכתיב (דברים ל') "לא בשמים היא ולא מעבר לים היא", "לא בשמים היא" – שאם בשמים היא אתה צריך לעלות אחריה, "ואם מעבר לים היא" – אתה צריך לעבור אחריה.
רבא אמר: "לא בשמים היא" – לא תמצא במי שמגביה דעתו עליה כשמים, ולא תמצא במי שמרחיב דעתו עליה כים.
רבי יוחנן אמר: "לא בשמים היא" – לא תמצא בגסי רוח, ולא מעבר לים היא – לא תמצא לא בסחרנים ולא בתגרים."

השירה לרבי עקיבא היא סדר, מיון ואילו לרב חסדא הוא סימן. בהמשך הסוגיה האמוראים דורשים מהסימנים תזכורת אזהרה, יש לעמול, יש לעלות לגבהים, לחצות ימים אך יש להיזהר מגסות רוח!
השירה כסימן ממשיכה את הנאמר כציווי בפרשת הביכורים (דברים כ"ו, י"א) "וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ:

וכהאשמה בפרשת התוכחה (דברים כ"ח, מ"ה-מ"ז) – "וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וּרְדָפוּךָ וְהִשִּׂיגוּךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ כִּי לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר צִוָּךְ: וְהָיוּ בְךָ לְאוֹת וּלְמוֹפֵת וּבְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם: תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל:"

מכאן נותן לנו מתנה – "רב מתנא אמר "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב", איזו היא עבודה שהיא בשמחה ובטוב לבב? הוי אומר זו שירה,
מכאן לעיקר שירה מן התורה," (ילקוט שמעוני לפרשת 'כי תבוא', רמז תתקלט')

ובפרשת השירה נאמר – "הֲ לַה' תִּגְמְלוּ זֹאת עַם נָבָל וְלֹא חָכָם הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ:" דברים ל"ב, ו'

דורש מדרש תנאים (ספרי דברים פיסקא ש"ט)
"עם נבל ולא חכם", "נבל", לשעבר. "ולא חכם", לעתיד לבוא. כיוצא בו (ישעיה א', ג') "ישראל לא ידע", לשעבר, (ישעיה א', ג') "עמי לא התבונן", לעתיד,
ומי גרם לישראל להיות מנובלים ומטופשים שלא הוחכמו בדברי תורה, וכן הוא אומר (איוב ד' כ"א) "הלא נסע יתרם בם, ימותו ולא בחכמה".

וכך מתרגם אונקלוס ואומר – 'עמא דקבילו אוריתא ולא חכימו', עם שקיבל את התורה ולא החכים, כלומר 'נבל' על פי המדרש והתרגום הוא 'התורה', והיא ניתנה על מנת להחכים עימה!

תורה כ'נבל' – 'נובל', 'נובלה' נמצא במדרש במשמעות של משהו שיצא מ… בחלק של 'אחד משישים' – "ר' חננא בר יצחק אמר שלש נובלות הן, נובלת מיתה – שינה (שינה אחד משישים ממות), נובלת נבואה – חלום (חלום אחד משישים מנבואה), נובלת העולם הבא – שבת (שבת אחד משישים מעולם הבא). ר' אבין מוסיף עוד תרתין (שתיים), נובלת אורה שלמעלה – גלגל חמה (האור בעולם הוא אחד משישים מהאור הגנוז), נובלת חכמה שלמעלן – תורה (התורה היא אחד משישים מהחכמה)". (בראשית רבה פרשה י"ז, כ"א וכן בפרשה מ"ד)

הרמב"ן מפרש 'נבל' ככפיות טובה, ה' הגומל עמך כל טוב, כך את/ה נוהג עמו?! פירושו משלים את דבריו לויקרא י"ט בהסבירו את משמעות הכתוב 'קדושים תהיו' מסביר שישנו 'נבל ברשות התורה'! כלומר יש מי שמנצל את החוק לנוהג פסול!

וזה לשון הרמב"ן: "ולפי דעתי אין הפרישות הזו לפרוש מן העריות כדברי הרב (רש"י), אבל הפרישות היא המוזכרת בכל מקום בתלמוד, שבעליה נקראים פרושים:
והעניין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, א"כ ימצא בעל התאווה מקום להיות שטוף בזימת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה:

לפיכך בא הכתוב, אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וציווה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות. ימעט במשגל, כעניין שאמרו (ברכות כב א) שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין, ולא ישמש אלא כפי הצריך בקיום המצווה ממנו. ויקדש עצמו מן היין במיעוטו, כמו שקרא הכתוב (במדבר ו', ה') הנזיר קדוש, ויזכור הרעות הנזכרות ממנו בתורה בנח ובלוט. וכן יפריש עצמו מן הטומאה, אע"פ שלא הוזהרנו ממנה בתורה… ".

אחתום בדרשת תלמיד הבעש"ט (תולדות יעקב יוסף לפרשת ויצא)
בדרשה הוא מנסה לבאר את משמעות הליכת יעקב לחרן ומפרש על פי דברי הגמ' (שבת ל"ג, ע"ב) "בצאת ר' שמעון בר יוחאי ובנו מהמערה, כשראו בני אדם מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה, היו מעוררין קללה בעולם, ויצא בת קול, בעיתו לאחריבי עלמא (רצונכם להחריב את עולמי) חזרו למערתכם, עד לבסוף י"ב חודש יצאו ברחמים, ובכל מקום הביאו ברכה …

והעניין… שתחלה סברו שאין נקרא עבודת השם יתברך, אלא כשעוסק האדם בתורה ותפלה ובצום ובכי וכיוצא בזה, ולכך כשראו בני אדם שאין עוסקין בזה חרה אפם ואמרו מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה, והביאו חרון אף בעולם. עד שיצא בת קול וחזרו למערה, והרגישו שאין זה כי אם להורות להם דרך ישר יותר, דרך הרחמים שנקרא עבודת השם יתברך בכל פרטי מעשה האדם, שיתן לב ששם גם כן שם יתברך, וכאשר נודע לבעלי בינה לעשות יחוד גם בסיפורי דברים שעם חברו, כמו ששמעתי ממורי קול באשה ערווה וכו' (בבלי ברכות כ"ד). ולהסיר העצבות יפקח באיזה עסק, והוא ג"כ יחוד. גם כשרואה דבר מכוער באדם, או שיבטל אותו מתורה ותפלה, יבין שהוא מהשם יתברך לתועלתו… אם כן "בכל דרכך דעהו" (משלי ג', ו')… נוסף לזה על דבר 'הני תרי בדחי' (אותם שני בדחנים) (בבלי תענית כ"ב) ששמעתי ממורי, שהיו מייחדין ומעלין העולמות בכל עניני עולם הזה…"

רשב"י ובנו עברו כברת דרך, למדו בדרך הקשה כיצד לראות את החיובי במעשה בני האדם, עליהם היה להבין שאין דרכם דרך 'כל העולם', דרכים רבות לעבודת האדם בעולמו! מכאן שכל אדם מחויב לדון לכף זכות כל מעשה, כולל הבדחנים… אל לנו לשפוט את מעשה האחר!

התורה – הלימוד, כשירה, עליה להיות סדורה ובעלת סימנים, סימנים לדרוש ובעיקר להזהיר מפני גסות רוח, גבהות לב…
יש ובשם התורה אדם מוצא עצמו 'נבל ברשות התורה'!
הפרשה בשירתה 'האזינו… עם נבל… – וחכם!? מצביעה על חובת מציאת החכמה שבדברי התורה, 'בכל דרכך דעהו' מחייב למצוא חיוב בכל דרך כאשר הכוונה אמיתית וכנה, ההגבלות על היצר מוטלות על האדם עצמו 'קדש עצמך במותר, אל לו/ להם לדרוש מאחרים להתרחק פיזית, עליהם לרחוק רוחנית ממחשבות זרות מעין אלו.
הניגון הוא עיקרה של תורה! בשמחה ובטוב לבב!
שירת נשים בכוחה להביא לקירוב לבבות!
שנה טובה!