ספר דברים: פרק ל"ב, פסוק א'-פרק ל"ב, פסוק נ"ב

"ועתה כתבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל: כִּי אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָיו זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן וּפָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבָדוּם וְנִאֲצוּנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי: וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ כִּי יָדַעְתִּי אֶת יִצְרוֹ אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה הַיּוֹם בְּטֶרֶם אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבָּעְתִּי:" (דברים לא,יט-כא)

בפרשת השבוע הקודמת עסקנו בחוקיות הטרגית לפיה למידה באה רק מתוך טעיה ותעיה וכרוכה בסבל רב. מתוך מגמה זו מצווה כאן ה' לכתוב את השירה. שירת האזינו מכילה תיאור קצר ומגובש של קורות ישראל – בחירה, קבלת הארץ, חטא וענש. ה' רוצה שכאשר העם יחטא וייענש, תעיד השירה על ידיעה- מראש של המהלך כולו. ישראל הנתונים ב'רעות רבות וצרות' יוכלו למצוא נוחם והכוונה בידיעה שסבלם אינו מקרי ואינו שרירותי אלא הוא חלק מתבנית נתונה של קניית דעת. משה מציית. הוא כותב את השירה. אבל אין הוא מסתפק בתורה שבכתב, אלא עושה שלשה מעשים נוספים:

תחילה הוא מלמד את בני ישראל להכיר את השירה.

לאחר מכן הוא לוקח את הספר בו נכתבה השירה ומניח אותו ליד ארון הברית כעד. תוכן העדות הוא – (כז) כִּי אָנֹכִי יָדַעְתִּי אֶת מֶרְיְךָ וְאֶת עָרְפְּךָ הַקָּשֶׁה הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם מַמְרִים הֱיִתֶם עִם ה' וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי:
תוכן זה זהה לאמור לעיל (פסוק כא).

אחר כך מצווה משה לאסוף את מנהיגי העם, ולדבר באוזניהם את השירה. והלא כבר למדו אותה בתוך כל כלל ישראל? החידוש במעמד זה הוא שיש לו עדים – חיצוניים אובייקטיביים, השמים והארץ נעשים עדים לכך שמנהיגי העם שמעו את השירה.
(כח) "הַקְהִילוּ אֵלַי אֶת כָּל זִקְנֵי שִׁבְטֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם וַאֲדַבְּרָה בְאָזְנֵיהֶם אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְאָעִידָה בָּם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ:"

נראה שלהפיכת שמים וארץ לעדים יש משמעות נוספת, מעבר למידע. הלא קשה להתעלם מכך שעדים אלו הם גם נותני השכר לעם אם קיים את התורה, והם המענישים אותו אם התכחש לה. כאמור -"והיה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם:וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ: וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ:הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם:וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם: וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם…" (דברים יא,יג-יז)

כנראה הקשר בין קיום התורה או חילולה לבין התנהגותם של השמים והארץ נוצר כאן. מעמד עדות זה, בו נמסר הידע של ה' אודות המהלך ההיסטורי של קורות ישראל למנהיגי ישראל, מטמיע את הידע הזה בתשתיות הקיום – השמים והארץ והופך אותו לחלק מהנצח. זוהי משמעות העדות עליה מדובר. אין זו עדות במובן של ראיה אוביקטיבית, מדווחת. העד הוא גם שופט ומבצע פסק הדין. עתה, מרגע זה, הברית בין ה' לישראל יצאה מהגדר של הבטחות ורצונות והפכה לתופעה אובייקטיבית.

אבל איך קרה הדבר? איך הפכו המילים לכח מפרה או הורס מציאות חומרית? בקריאה החז"לית של הפרשה, התשובה לשאלה זו מצויה בפסוקי הפתיחה של הפרשה –
(א) הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי:
(ב) יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב:

ועל כך דרשו חז"ל ואמרו – "רבא רמי: כתיב יערף כמטר לקחי, וכתיב תזל כטל אמרתי! – אם תלמיד חכם הגון הוא – כטל, ואם לאו – עורפהו כמטר.(תענית ז') תניא, היה רבי בנאה אומר: כל העוסק בתורה לשמה תורתו נעשית לו סם חיים, שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה…וכל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סם המות, שנאמר יערף כמטר לקחי, ואין עריפה אלא הריגה, שנאמר וערפו שם את העגלה בנחל. אמר רבי יהושע בן לוי: מאי דכתיב וזאת התורה אשר שם משה, זכה – נעשית לו סם חיים, לא זכה – נעשית לו סם מיתה" (יומא עב)

הדרשן הראשון דורש את הפועל 'יערוף' על סמך האסוציאציה לעריפה. הדרשן השני מחבר לדרשה דומה על שורש זה, דימוי של התורה לסם, הדרשן השלישי מעביר את האחריות ליצירת הסם אל משה. מילותיה של התורה, אופן אמירתה וכמובן האיש שאמר אותה – משה, הם בעלי כח גדול. הם הופכים את התורה מגוף ידע, תוכן, מסר, לסם כלומר לחומר בעל השפעה אדירה – מפרה או קטלנית. מרגע שסם זה מושם על ידי משה לפני העם כל ממדי קיומם – ארצי ושמיימי, גשמי ורוחני, מושפעים ממנו. זוהי איפוא השירה ששמים וארץ מעידים עליה.