הסמיכות של פרשת האזינו לראש השנה יוצרת ניגוד מעניין. במובנים מסוימים ראש השנה הוא החג האוניברסלי ביותר בלוח העברי. כבר במשנה שנינו: 'בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם עוֹבְרִין לְפָנָיו כִּבְנֵי מָרוֹן'. לעומת זאת בפרשת האזינו, נאמר: 'כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ' (דברים לב, ט), והשירה מסתיימת בהבטחה גדולה של נקמה:

' אִם שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם. אַשְׁכִּיר חִצַּי מִדָּם וְחַרְבִּי תֹּאכַל בָּשָׂר מִדַּם חָלָל וְשִׁבְיָה מֵרֹאשׁ פַּרְעוֹת אוֹיֵב. הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ' (דברים לב מ-מג)

בשבועות האחרונים אנו שומעים שוב ושוב דיבורים על המוסר היהודי מול המוסר הנוצרי. המוסר הנוצרי המעוות מדבר על נתינת הלחי השנייה, ואילו המוסר היהודי הוא מוסר של נקם – עין תחת עין ושן תחת שן. טענה זו עתיקה מאוד והיא נשמעה ונשמעת מפיהם של אנטישמים בכל הדורות. החל במרקיון עוד במאה השנייה לספירה, דרך ספרו של אייזנמנגר במאה ה-18 – אוסף 'מדעי' של מימרות שנאה של יהודים כלפי גויים ועד לתעמולה אנטישמית המתנהלת בתקשורת האירופית בימים אלה ממש. והנה למרבה הפלא אנו זוכים לשמוע את אותה טענה מופרכת גם מפיהם של רבנים ותלמידי חכמים. חלקם אולי חוזרים עליה בתמימות.

מובן שניתן למצוא ביהדות כמו גם בנצרות ובכל תרבות אחרת ביטויים של חוסר סבלנות ושל שאיפה לנקם, ואולם דווקא הרעיון של נתינת 'הלחי השנייה' הוא רעיון יהודי מובהק. רעיון זה כתוב כבר במפורש במקרא והוא שנוי ומשולש בדברי חז"ל. הוא אחד המאפיינים המובהקים של תורתו של הילל הזקן ותלמידיו.

ישעיהו אומר – 'גֵּוִי נָתַתִּי לְמַכִּים וּלְחָיַי לְמֹרְטִים פָּנַי לֹא הִסְתַּרְתִּי מִכְּלִמּוֹת וָרֹק' (נ' ו') ובמגילת איכה אנו קוראים על התכונות הראויות לגבר – 'יִתֵּן לְמַכֵּהוּ לֶחִי יִשְׂבַּע בְּחֶרְפָּה' (ג' כ"ט).

אם נבוא למנות את גלגוליו של רעיון זה בספרות חז"ל, אין אנו מספיקים גם בחיבור גדול. נמנה כמה מן המקורות המוכרים ביותר. בבבלי בסוף פרק החובל (ב"ק צג ע"א): 'אמר ר' אבהו – לעולם יהא אדם מן הנרדפין ולא מן הרודפין, שאין לך נרדף בעופות יותר מתורים ובני יונה, והכשירן הכתוב לגבי מזבח'.

ועמוד אחד לפני כן – 'אמר ליה רבא לרבה בר מרי, מנא הא מילתא דאמור רבנן – חברך קרייך חמרא, אוכפא לגביך מוש? (תרגום: אמר לו רבא לרבה בר מרי מניין הדבר הזה שאמרו חכמינו – חברך קורא לך חמור, הכן אוכף לגבך?) אמר ליה דכתיב (אמר לו שכתוב:) – ויאמר הגר שפחת שרי אי מזה באת ואנה תלכי ותאמר מפני שרי גברתי אנכי בורחת'. כלומר, כאשר מכנים אותנו חמורים, אנו צריכים באמת לשים אוכף על גבינו ולא להתמרד ואת זאת עלינו ללמוד מהגר המצרית המדוכאה על ידי שרה אימנו ובכל זאת מכנה אותה גברתי.

נזכיר עוד את הברייתא המופלאה בבבלי פרק השולח (גיטין דף לו ע"ב): 'הנעלבין ואינן עולבין שומעין חרפתן ואין משיבין עושין מאהבה ושמחין בייסורים עליהם הכתוב אומר – "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו"'. דימוי השמש בגבורתו המיוחס בסוף שירת דבורה ללוחמים מיוחס על ידי חז"ל דווקא לבני אדם שהם נעלבים ואינם עולבים.

נחתום בתמצית התורה המיוחסת לבית הלל בבבלי עירובין (יג ע"א): 'כל המשפיל עצמו הקדוש ברוך הוא מגביהו וכל המגביה עצמו הקדוש ברוך הוא משפילו. כל המחזר על הגדולה- גדולה בורחת ממנו, וכל הבורח מן הגדולה – גדולה מחזרת אחריו. וכל הדוחק את השעה – שעה דוחקתו, וכל הנדחה מפני שעה – שעה עומדת לו'.

נחזור לפרשת האזינו. שירת האזינו מסתיימת בהבטחה לנקמתו של האל בשונאיו. נקמה זו אינה באה סתם, ואף אינה באה דווקא לטובתם של ישראל. היא באה כדי לגלות את כוחו של האל בעולם: ' רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי. אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל'. חז"ל ראו בצדק קשר ישיר בין שירה זו לבין הנקמה בגויים המתוארת בספר יחזקאל (ראו מכילתא דר' ישמעאל בא, פרשה יב, עמ' 40). גם על פי נבואתו של יחזקאל הקדוש ברוך הוא ינקום בגויים וישיב את ישראל לארצו, ואולם לא מפני שישראל ראויים לכך, אלא מפני שחולשתו של עם ישראל נתפשת על ידי הגויים בטעות כסימן לחולשתו של האל. במקום להבין שהאל העניש את עם ישראל על חטאיו, חושבים הגויים בטעות שאלוהיהם ניצח את אלוהי ישראל. על חילול ה' שכזה אי אפשר לעבור בשתיקה: 'וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם ה' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ. וָאֶחְמֹל עַל שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלְּלוּהוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל … לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עֹשֶׂה בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי … וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם … וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם…' (יחזקאל לו).

חז"ל לוקחים את התפישה הזו המשותפת לפרשת האזינו ולספר יחזקאל והופכים אותה על פיה. בסוף מסכת יומא אנו קוראים את הדרשה הבאה:

"'ואהבת את ה' אלהיך' – שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו – אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה. אוי להם לבריות שלא למדו תורה, פלוני שלמדו תורה – ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו, עליו הכתוב אומר (ישעיהו מט) 'ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר'. אבל מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ואין משאו ומתנו באמונה, ואין דבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו – אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלמדו תורה, אוי לו לרבו שלמדו תורה, פלוני שלמד תורה – ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו! ועליו הכתוב אומר (יחזקאל לו) 'באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו.'" (בבלי יומא פו ע"א)

חילול ה' איננו נגרם על ידי חולשה של עם ישראל, אלא על ידי התנהגות בלתי מוסרית של עובדי ה' ולהיפך לגבי קידוש ה'. זה נגרם כאשר עובדי ה' מתנהגים באופן מוסרי וראוי. הדרשן משתמש באותו הפסוק מספר יחזקאל: 'בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם יְקֹוָק אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ', שמשמעותו כפשוטו הוא שהגויים מלעיגים על חולשתו של עם ישראל – עמו של הקדוש ברוך הוא, ומעניק לו משמעות חדשה לגמרי – הגויים מסתכלים על התנהגותו הלא מוסרית של עם ישראל ובכך יש חילול ה' גדול. לעומת זאת, אם ינהג עם ישראל כהוגן יוכל להיות 'שגריר טוב' של הקדוש ברוך הוא גם בגלות, כפי שמסתיים ספר ישעיהו בנבואה המופלאה: 'וְשִׁלַּחְתִּי מֵהֶם פְּלֵיטִים אֶל הַגּוֹיִם … אֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ אֶת שִׁמְעִי וְלֹא רָאוּ אֶת כְּבוֹדִי וְהִגִּידוּ אֶת כְּבוֹדִי בַּגּוֹיִם'.

בגרסא מאוחרת של אותו המדרש (אליהו רבא פרשה כו) אנו מוצאים קטע נוסף: אליהו רבה (איש שלום) פרשה כו ד"ה דבר אחר ואהבת:

ײלא נתנה תורה על מנת כן אלא לקדש שמו הגדול, שנאמר ויאמר עבדי אתה ישראל וגו' (ישעיה מ"ט ג'), מיכן אמרו, ירחיק אדם עצמו מן הגזל מישראל ומן הגוי, ואפילו מכל אדם שבשוק, שהגונב לגוי לסוף שהוא גונב לישראל, והגוזל לגוי לסוף שהוא גוזל לישראל, נשבע לגוי לסוף שהוא נשבע לישראל, מכחש לגוי לסוף מכחש על ישראל, שופך דמים לגוי לסוף שהוא שופך דמים לישראל, ולא נתנה תורה על מנת כן אלא כדי לקדש שמו הגדול, ושמתי בהם אות ושלחתי מהם פליטים וגו' (ישעיה ס"ו י"ט), מהו אומר בסוף העינין, והגידו את כבודי בגוים (שם /ישעיהו ס"ו/).

לא ניתן לדבר על מוסר ליהודים מול מוסר לגויים. המוסר הוא מוסר אחד.

הבעיות המוסריות שאנו מתחבטים בהם כיום הם קשות וכבדות ועלינו להתמודד עימם על פי מיטב הבנתנו והרגשתנו. אולי לא תמיד נוכל לאמץ את גישתו של הילל הזקן, ואולם לא נוכל להתחמק מדיון אמיתי בטענה המופרכת בדבר 'המוסר היהודי'. יש לחזור ולשנן שוב ושוב את הידוע והמובן מאיליו – אין דבר כזה 'מוסר יהודי'. יש מוסר אחד בעולמו של הקדוש ברוך הוא שהוא 'מלך על כל הארץ' וכולנו מאמינים שהוא 'טוב לכול, הטוב ומיטיב לרעים ולטובים'.