עוד רגע קט מסתיימת התורה, משה ימות, המדבר ישאר מאחור, ואנו נדהר עם המלחמות והכיבוש ויהושע.
אנחנו נמצאים בסיומה של סדרת פרידות ארוכה שמקיים משה טרם מותו. בתוך סדרת הפרידות הארוכה, הפרשה שלנו, פרשת וילך, היא פרשה קצרצרה – כולה פרק אחד. בפרק קצר זה מופיעה המילה 'שירה' חמש פעמים ועל כן אני מאושרת (פי חמש) שנפלה בחלקי הזכות לדרוש אותה. פרשת 'וילך' היא המבוא לשירת הפרידה של משה, שירת האזינו, והיא מציעה, בין היתר התבוננות על תפקידה של השירה (דברים לא):
(יט) וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל:

(כא) וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ כִּי יָדַעְתִּי אֶת יִצְרוֹ אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה הַיּוֹם בְּטֶרֶם אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבָּעְתִּי:
(כב) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת בַּיּוֹם הַהוּא וַיְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
….
(כח) הַקְהִילוּ אֵלַי אֶת כָּל זִקְנֵי שִׁבְטֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם וַאֲדַבְּרָה בְאָזְנֵיהֶם אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְאָעִידָה בָּם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ:
(כט) כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם וְקָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים כִּי תַעֲשׂוּ אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה' לְהַכְעִיסוֹ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם:
(ל) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה בְּאָזְנֵי כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת עַד תֻּמָּם:

שירה אידאולוגית
זה כמובן ויכוח קשה ומרתק – האם השירה משרתת מטרה מחוץ לעצמה או שהיצירה היא התכלית היחידה. מבחינתו של משה, מבחינתו של התנ"ך, נראה שאין שאלה. השירה היא אמצעי, היא המשרתת של האמונה הגדולה בתורת הגמול האלהית. תפקידה העיקרי של השירה הוא עדות.
השירה, במקצבה, בשורותיה הסדורות ובוודאי גם במנגינה החוברת לה, קלה לזכירה ועל כן קלה להזכיר. את התוכחות הארוכות של משה הוא עתיד לסדר לפנינו גם כשירה (לא מאד ארוכה). השירה הנוחה לזכירה תושם בפינו. וכך גם בימים בהם הכהנים לא ילמדו אותנו תורה, גם כאשר אלהים יפיץ אותנו לכל עבר ונתרחק ממרכזי הלימוד, תהיה אתנו השירה והיא תזכיר לנו את החובות שלנו, את הדרך לתיקון החטאים ואת הדרך חזרה לארץ.

שירה היא חרב פיפיות
אי אפשר לברוח מהשירה. טקסט שקל לזכור בעל-פה הופך לטקסט רודפני. זה סוד כוחם של הטקסטים הנלמדים בעל פה, מרגע שלמדנו אותם אין לנו אפשרות להינצל מהם, הם נצורים בגופנו ופועלים עלינו מתוכנו. אלהים שם אותה בפינו ומתוכו היא מעידה נגדנו. אפילו מעט הטקסטים המקראיים שלמדנו בעל פה בבית ספר 'רודפים' אותנו עד היום, הם צצים בזכרונינו בלי שנשלוט בכך. למדנו שירה בעל פה בשביל לזכור ופתאום אנו מוצאים שגם כשאנו רוצים – כבר איננו מסוגלים לשכוח.

שירה – ניצחון זמני על המוות
ובעקבות חז"ל ומתוך תחושה מורכבת ביחס לתכלית האידאולוגית, הכמעט מענישה, שמציעה משה לשירה, אני מבקשת להצביע על אפשרות אחת נוספת לתפקידה של השירה:
אגדת בראשית (בובר) פרק ס
אמר הקדוש ברוך הוא: כאשר תמצאנה לישראל אלו הצרות ואצילן מהן, אותה שעה יאמרו לי שירה, שנאמר: 'וענתה השירה זאת'.
יכול להיות שיש גם כאן המשך ישיר לתפיסת השירה כמשרתת תורת הגמול, כפי שראינו בפרשה עצמה, לצד אפשרות זו אני רוצה להציע אפשרות נוספת והיא שהשירה מנהלת מאבק איתנים עם ה'צרות'. שירה היא תגובה ל'צרות'. שירה, כמו כל יצירה, היא צורה מפוארת של התמודדות עם חרדות המוות. שירה היא סירוב למות, היא התעקשות על שאר הרוח שבאדם. כשאדם אומר שירה הוא לא רק מודה לאלהים על ההצלה, הוא מקיים את ההצלה. הבחירה ליצור היא הבחירה לחיות היא, היא היציאה מבור המוות. אני מבקשת לטעון שהשירה שבני ישראל אומרים לאלהים לאחר הצרות היא לא רק תגובה להצלה, היא ההצלה עצמה, היא הבחירה בחיים. הבחירה ליצור (ולהבנתי זה ממש לא משנה אם היצירה היא לידה של ילד, ציור על קיר בבית, או יצירת אמנות מפוארת) היא לא רק אמירת תודה על קרש הצלה שנזרק משמיים, היא קרש ההצלה עצמו. היא האופק שמאפשר לקחת עוד לגימה מהחיים, בטרם אישן המוות.

ובחזרה אל משה
משה מסיים את חייו בכתיבת שירה. משה מתכוון שהשירה תשמש עדות לאחר מותו, כלי חינוכי, לסיפור ההיסטוריה וההתנהגות הראויה הנלמדת ממנה. אבל השירה שהוא כותב חותרת תחת תפקידה הרשמי כעדות לאחר המוות. השירה שמשה כותב היא עדות שלפני המוות, היא עדות שנגד המוות, עדות לכך שהוא עדיין חי, יוצר, מנהיג, לוקח אחריות, מסוגל. משה כל כך חי כשהוא כותב את שירת מותו. השירה של משה היא צוואה אבל היא גם מחאת חיים מרגשת של מנהיג שכל כך נאבק עם אלהים נוכח מותו.