בפרשת ניצבים נכרתת "ברית חורב" במדבר חורב, על ספה של הארץ המובטחת. משה ישביע את העם, ימנה שוב מה אסור, מה חובה, יזהיר.
עוד לפני כל פירוט של תוכן הברית, קיים כבר היסוד של היותנו קשורים יחד בברית – והוא קיים בשורות הראשונות של הפרשה (פרק כ"ט):

"ט אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל. י טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם–וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ: מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ. יא לְעָבְרְךָ בִּבְרִית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ–וּבְאָלָתוֹ: אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם. יב לְמַעַן הָקִים-אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה-לְּךָ לֵאלֹהִים–כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר-לָךְ; וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב. יג וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם–אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת-הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת-הָאָלָה הַזֹּאת. יד כִּי אֶת-אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ; וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם. טו כִּי-אַתֶּם יְדַעְתֶּם אֵת אֲשֶׁר-יָשַׁבְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְאֵת אֲשֶׁר-עָבַרְנוּ בְּקֶרֶב הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עֲבַרְתֶּם."

מביא רש"י מדרש אגדה- "למה נסמכה פרשת נצבים לקללות? (האמורות בפרשת כי תבוא) לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתיים הוריקו פניהם ואמרו- מי יוכל לעמוד באלו… התחיל משה לפייסם, אתם נצבים היום, הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כלייה, והרי אתם קיימים לפניו היום. כיום הזה שהוא קיים."

משה מפרט את כל המרכיבים שיש בבני ישראל הנצבים לפניו, שמאפשרים לקהילה הזאת, לבוא בברית: עמידה זקופה, אחראיות, (ניצבים), עמידה כולם יחד, מגדול ועד קטן, זכרון משותף, וגם: ידיעה עמוקה של העתיד המשותף לקהילה הזאת, כפי שמוסבר על ידי רש"י והרמב"ן באחת הפרשנויות המפורסמות ביותר על פסוק י"ד:

"כִּי אֶת-אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ; וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם"
רש"י: ואת אשר איננו פה – ואף עם דורות העתידים להיות.

גם הדורות העתידים לבוא כלולים בברית הנכרתת היום.
איך כורתים ברית עם מי שלא נמצא?

כאשר באים גבר ואשה בברית הנישואין, האם הברית שביניהם אינה כוללת בה גם את כל מי שגלום במשפחה אבל איננו נמצא בה עדיין? ילדים לא יכולים לתאר לעצמם את הוריהם, בלי שהם חלק מעולמם. "פעם לא היית אמא שלי, ועכשיו את כן…" והאמת היא, שהם צודקים. את הטענה הזאת שלהם, אני רוצה להסביר בעזרת המילה "היום", החוזרת ומופיעה בפרק י"ט מספר יוצא דופן של פעמים (שש פעמים בשבעה פסוקים!) – ובעזרת צירוף המילים "עד עולם" המופיע בסוף הפרק. ברצוני להגיד שבעומקם של דברים, כל "היום" הוא "עד עולם" – הוא הנצח היחיד שיש. הוא ה"הויה" – כמו שֵם האלוהים.

מהרגע שילדיי נולדו לי, אני אמא שלהם – ותמיד הייתי. אני אמא שלהם ב"היום" הזה, שיש בו קדושה גדולה, קדושת ההווה, שגלומים בו גם העבר וגם העתיד: ה"עד-עולם". למעשה- המילה המדויקת ביותר, הממצה את הענין כולו- היא שם הויה, השם המפורש שאינו נהגה.

אין זמן אחר. רק זמן הווה, זמן הוויה. גם אני משוכנעת שאין ולא היה זמן שבו הוריי לא היו הוריי. בניגוד לכל מיני עובדות שיכולות אולי להוכיח אחרת. הילדים שלי הם הצודקים. אני הצודקת. כל הזמן כולנו גלומים כבר בהורינו, וכל הזמן אנחנו נחשבים. ואין ברית שהם יחתמו שנחתמת בלעדינו.

הברית הנכרתת בפרשת ניצבים מעמיקה את התובנה הזו, בכך שהיא מתייחסת גם אל הדורות הבאים, בלי שום התנצלות, בכלל בלי להתעכב על כך, במשפט יפיפה, שיופיו נובע מכך שהתורה מתנהגת כאילו שהוא מובן מאליו:

כִּי אֶת-אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ; וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם.

כל מי שיוכל אי פעם להגיד "היום" (בקריאת שמע, למשל) נמצא איתנו פה היום. כמה אחריות מוטלת עלינו, כשאנחנו מבינים כך את עולמנו.