א. אגודה אחת
הפרשה פותחת ואומרת:
אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל: טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ: לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם: לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵאלֹהִים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב: וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת: כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם: (דברים כט', ט' – יד')

דורש התנחומא (דברים, נצבים): " "אתם נצבים היום", מה היום מאיר פעמים ומאפיל פעמים, אף אתם כשאפלה לכם עתיד להאיר לכם אור עולם שנאמר (ישעיה ס) "והיה לך ה' לאור עולם". אימתי, בזמן שתהיו כולכם אגודה אחת, שנאמר: (דברים ד) "ואתם הדבקים בה' אלוהיכם חיים כולכם היום" בנוהג שבעולם אם נוטל אדם אגודה של קנים שמא יכול לשברם בבת אחת, ואלו נוטל אחת, אחת אפי' תינוק משברן. וכן את מוצא שאין ישראל נגאלין עד שיהיו כולן אגודה אחת שנאמר: (ירמיה ג', ד') "בימים ההמה ובעת ההיא נאם ה' יבואו בני ישראל ובני יהודה יחדו וגו' כשהן אגודים מקבלין פני שכינה:
ד"א "כולכם"- ערבים זה בזה, אפילו צדיק אחד ביניכם כולכם עומדים בזכותו ולא אתם בלבד אלא אפי' צדיק אחד ביניכם כל העולם כולו בזכותו עומד, שנאמר: (משלי י) "וצדיק יסוד עולם". וכשאחד מכם חוטא כל הדור לוקה וכן אתה מוצא בעכן (יהושע ז) "הלא עכן בן זרח מעל בחרם ועל כל עדת ישראל היה קצף והוא איש אחד לא גווע בעוונו " ".
מדרש זה מסביר את המילה 'אתם' הכולל את כל רבדי החברה דרך משל 'אגודת קנים'. משל זה מצביע על כוחו של הציבור, ברם אין המדרש מסתפק בכך ומציע עוצמה נוספת בקהילה והיא ההכרה בחובת המילה 'ניצבים' עליך להבין שישנה ערבות האדם לחברו, הצדיק יציל את הקהילה ומאידך הרשע ירשיע את הציבור.
כוחה של הקבוצה, הקהילה, משמעותה – ערבות הדדית, לטוב ולרע.
ברם עיון בהגדרת המילה "פאשיזם – (איטלקית Fascismo) מחייב מבט נוסף בכוח המאגד, שהרי מקור המילה 'פאשיזם' נגזר מהמילה הלאטינית fasces – 'צרורות מאוגדים של זמורות וגרזן – שנשאו ליקטורים לפני בעלי המשרות הרמות ברומי העתיקה כסמל לשררה'. תואר זה מבטא אידיאולוגיה וצורת משטר באיטליה בין השנים 1922 – 1945, ובהרחבה הפך לכינוי לאידיאולוגיות ולמשטרים דומים בארצות אחרות.
מכאן שעלינו לברר – האם 'אגודה אחת' ראויה ?

ר' חיים בין עטר מחבר הפירוש 'אור החיים' מפתח את מושג הערבות ואומר:
"ומעתה באנו להבין מאמר אתם נצבים שהכוונה היא על דרך אומרו (רות ב', ו') "הנצב על הקוצרים", לשון מינוי, ואומרו "כולכם", פירוש כולם יש עליהם עול זה, כל אחד לפי מה שהוא, על דרך אומרם ז"ל במסכת שבת (נד:) כל מי שיש בידו למחות בכל העולם נתפס על כל וכו', וכל מי שיש בידו למחות באנשי עירו נתפס על אנשי עירו, וכל מי שיש בידו למחות בבני ביתו נתפס על וכו':
והוא מה שפרט הכתוב כאן ואמר ראשיכם וגו', שכל אחד יתחייב כפי מה שיש בידו, ראשיכם הם הגדולים שבכולן שיכולין למחות בכל ישראל, אלו יתחייבו על הכל, שבטיכם כל שבט ושבט יתחייב על שבטו, זקניכם ושוטריכם כל זקן יתחייב על משפחתו, כל איש ישראל הם ההמון כל אחד יתחייב על בני ביתו".
כלומר, לדעת 'אור החיים' 'אתם ניצבים' לא רק במבט על הקהילה אלא הערבות מבטאת את ההכרה שהעונש על אי מעורבות היא מהותית ליחיד ולקהילה.
האדם נידון לא רק על פי מעשיו כי אם על מה שמצופה ממנו בהתאם לתפקידו.

ב. המנין – עשרה (עשר)
'אתם ניצבים' אינו אירוע חד פעמי כי אם בא לידי ביטוי בחיי היומיום. כידוע מנהג ישראל להתפלל במנין – עשרה, שהרי 'אלוהים נצב בעדת אל'.
מנין לקוח מספר זה ? מדוע אין דרישה לשנים עשר כמנין שבטי ישראל ?
עיון במדרש יצביע על נקודה חשובה שתעזור לנו להבין את כוחה של הקבוצה ובעת ובעונה את החשש מכוח הקבוצה, הקהילה.
מכאן שחובתנו להבחין בין קהילה קדושה לקהילה רעה!
המשנה (אבות ג', ו') מדגישה את נוכחות האל הן בקבוצה והן בחיי כל יחיד ויחידה.
"רבי חלפתא איש כפר חנניה אומר עשרה שיושבין ועוסקין בתורה שכינה שרויה ביניהם שנאמר: (תהלים פב') "אלהים נצב בעדת אל"
ומנין אפילו חמשה? שנאמר (עמוס ט') "ואגודתו על ארץ יסדה",
ומנין אפילו שלשה? שנאמר: "בקרב אלהים ישפוט"
ומנין אפילו שנים? שנאמר: (מלאכי ג') "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע …" ומנין אפילו אחד? שנאמר: (שמות כ') "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך".
ברם המשנה המסבירה את מקור מספר דייני הסנהדרין הקטנה (סנהדרין א', ו') מבארת:
"סנהדרין גדולה היתה של שבעים ואחד וקטנה של עשרים ושלשה. …ומנין ל(סנהדרין) קטנה שהיא של עשרים ושלשה? שנאמר: (במדבר ל"ה) "ושפטו העדה והצילו העדה" עדה שופטת ועדה מצלת, הרי כאן עשרים.
ומנין לעדה שהיא עשרה? שנאמר: (במדבר יד') "עד מתי לעדה הרעה הזאת", יצאו יהושע וכלב.
ומנין להביא עוד שלשה? ממשמע שנאמר: (שמות כג') "לא תהיה אחרי רבים לרעות", שומע אני שאהיה עמהם לטובה, אם כן למה נאמר: (שמות כ"ג) "אחרי רבים להטות", לא כהטייתך לטובה הטייתך לרעה, הטייתך לטובה על פי עד אחד, הטייתך לרעה על פי שנים. ואין בית דין שקול מוסיפין עליהם עוד אחד הרי כאן עשרים ושלשה…"

כך גם הגמרא (בבלי מגילה כג' ע"ב) המסבירה את דין המשנה "אין פורסין על שמע, ואין עוברין לפני התיבה, ואין נושאין את כפיהם, ואין קורין בתורה, ואין מפטירין בנביא, ואין עושין מעמד ומושב, ואין אומרים ברכת אבלים ותנחומי אבלים, וברכת חתנים, ואין מזמנין בשם פחות מעשרה"
מנא הני מילי ? כלומר מה מקור דין זה הדורש 'עשרה' ? אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: דאמר קרא: (ויקרא כב') "ונקדשתי בתוך בני ישראל" – כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה. מאי משמע? – דתני רבי חייא: אתיא 'תוך', 'תוך', כתיב הכא "ונקדשתי בתוך בני ישראל", וכתיב התם: (במדבר ט"ז) "הבדלו מתוך העדה", ואתיא 'עדה', 'עדה', דכתיב התם: (במדבר יד') "עד מתי לעדה הרעה הזאת", מה להלן עשרה – אף כאן עשרה."
עשרה כמספר המגדיר 'עדה' נלמד מעדת המרגלים, מדוע נלקחת דוגמה שלילית על מנת להצביע על העדה ?
המדרש (תנחומא לבראשית מקץ ו') אומר:
"וירדו אחי יוסף עשרה" ולמה עשרה?
שיש בהן כוח לדחות הפורעניות, שכן כשבא הקב"ה להחריב את סדום והיה אברהם אבינו מבקש עליהן רחמים מן השמים התחיל מספר מן חמישים עד עשרה שנאמר: "אולי ימצאון שם עשרה" (בראשית יח', לב'). כי עשרה היא עדה, שנאמר: (במדבר יד) "עד מתי לעדה"… וכתיב: (תהילים פב') "אלהים נצב בעדת אל" , לכך נאמר "וירדו אחי יוסף עשרה" שכן בסדום אמר עד עשרה",
מדרש זה מצביע על עשרת אחי יוסף כמקור להגדרת 'עדה' !
למדנו עד כה, שמהות 'אתם ניצבים' מבטא 'אגודת קנים' המעיד על חוזק הקבוצה, הקהילה. בפיתוח הדברים ראינו שבדברי המדרש טמונה אזהרה – הקבוצה, הקהילה, המניין, יש בכוחם להביא קדושה אך אין להתכחש לעובדה שהעדה יכולה להשתמש בכוחה לשלילה, כעדת המרגלים המוציאה את דיבת הארץ או כעשרת אחי יוסף המגיעים למכירת אח והאגודה יכולה להביא חלילה לפאשיזם.
מכאן נלמד שעל כל חבר במניין לשאול, האם 'אלוהים נצב בעדת אל', מה תפקידו של האל באגודה. האם חלילה אנו כאחי יוסף רגע לפני המכירה, או כמרגלים העשרה שהוציאו את דיבת הארץ ?
ובאם חלילה ישנו חשש הרי שעלינו לקבל החלטה לנהוג כיהושע וכלב שיצאו מכוחה של העדה ועמדו נגדם? זו משמעות המניין – בירור מטרות 'אגודת הקנים', היכולת לעמוד בסחף ובלחץ הקבוצתי ובאם חלילה זה המצב לעצור, לעזור בשינוי.

ג. חובת התיקון, אפשרות התיקון
קריאה בהפטרת הפרשה באמצעות פרשנות נכדו של הבעש"ט ר' אפרים בעל 'דגל מחנה אפרים' תצביע על דרך תיקון, המעשה השלילי אוצר בחובו את 'תשובת' התיקון.
הנביא אומר (ישעיהו סא'): (י) שׂוֹשׂ אָשִׂישׂ בַּה' תָּגֵל נַפְשִׁי בֵּאלֹהַי כִּי הִלְבִּישַׁנִי בִּגְדֵי יֶשַׁע מְעִיל צְדָקָה יְעָטָנִי כֶּחָתָן יְכַהֵן פְּאֵר וְכַכַּלָּה תַּעְדֶּה כֵלֶיהָ: (יא) כִּי כָאָרֶץ תּוֹצִיא צִמְחָהּ וּכְגַנָּה זֵרוּעֶיהָ תַצְמִיחַ כֵּן אֲדֹנָי ה' יַצְמִיחַ צְדָקָה וּתְהִלָּה נֶגֶד כָּל הַגּוֹיִם:

"שוש אשיש בה' תגיל נפשי באלהי" וגו' (ישעיה ס"א, י'). לבאר זה נראה על פי דאיתא בגמרא (דברי ריש לקיש בבבלי יומא פז') כשעושה תשובה מאהבה זדונות נעשו לו כזכיות,
והמשל בזה הוא כמו זרעים שנזרעו בקרקע כשנרקבין אזי מוציא צמחין
וכן הענין כאן בעושה תשובה מאהבה,
[מסביר 'דגל מחנה אפרים' – לכאורה קשה להבין את שיטתו של ריש לקיש, כיצד המעשה השלילי, הזדון יכול להשתנות, לא רק להפוך לשוגג אלא ייהפך לזכות ?!]
וזהו "שוש אשיש בה' " פירוש שעושה תשובה מאהבה וזהו "אשיש תגיל נפשי באלהי", שנעשה אלהי שלי שהיא על ידי אהבה, וזהו כוונת הפסוק (הושע י"ד, ב') "שובה ישראל עד ה' אלקיך", פירוש שיעשה אלהי שלך וזהו על ידי אהבה,
וזהו הגמרא (יומא פ"ז.) גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד פירוש שהבעל תשובה בעצמו מגיע עד בחינת כסא הכבוד ונעשה מרכבה לקודשא בריך הוא ונעשה אלהיו
וזהו במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד,
וזהו פירוש הפסוק (דברים י"ח, י"ג) "תמים תהיה עם ה' אלקיך", היינו תמים תהיה כשתהיה עם ה' אלקיך שהיא התשובה מאהבה כנ"ל,
[כלומר, תיקון מאהבה יכול להביא לשינוי מהותי, הריקבון יצמיח צמח בריא, ומכאן השמחה שבאמונת השינוי]
וזהו "תגיל נפשי באלקי", ואמר "כי הלבישני בגדי ישע", פירוש דברים שבגדת בהם נעשה מהם ישע שנעשו לו כזכיות.
"ומעיל", דברים שמעלת בהן "צדקה יעטני" מהם נעשה צדקה כנ"ל,
ואם תאמר האיך אפשר זה שמעבירות נעשה זכיות, על זה אמר "כגנה זרועיה תצמיח", שהיא על ידי הזריעה שנרקב בקרקע היא מוציאה פירות כן הדבר הזה שעל ידי החטאים נעשין כזכיות כנ"ל והבן בזה מאד:
[כלומר, ניתן או אפילו זו חובה, לקחת את המעשים השליליים, את הבגידות ולראות בהם נקודת שינוי הנהפכת לנקודת זכות]
סגולת המניין באה לידי ביטוי נפלא בדברי אבא קובנר – 'אחד במניין' !
(דבריו של אבא קובנר בקבלו את פרס ישראל לספרות תש"ל,ממנהיגי גטו וילנה,חבר קיבוץ עין החורש, סופר ומשורר, קצין תרבות בחטיבת גבעתי במלחמת השחרור ):
"בכל משברי שפקדוני לאורך הדרך, דבר אחד לא נשבר. לא חדלתי להיות אדם מאמין. אף בגדול שבשברוני לא נתמוטטה אדמת אמונתי. אמונה – מרכזה העבודה, נשמתה – תפילה. אין שירה אמיתית, שאינה בבחינת תפילה .
בשבוע הראשון להיותי בארץ עמדתי ליד הכותל המערבי, אמי ז"ל לא ציותני דבר, שכן לא נפרדנו. עמדתי במרחק של פסיעה מהכותל, מן האבנים, והרגשתי שאיני שייך. הרגשתי שהנני נטוע בהוויה אחרת. לא פסעתי צעד נוסף, אך מישהו משך בשרוולי, בקש שאצטרף למניין. חבשתי כובע, הצטרפתי למניין. אמרתי תפילת מנחה והגעתי .
זהו דבר יהודי, היותר ייחודי שביהדות – להיות אחד במניין. לדעת שהתשעה זקוקים לעשירי, והאחד לתשעה. אפשר שזה הדבר המשמעותי ביותר שביהדות, ואין דבר יותר ייחודי ויהודי בתנועה זו בה חונכתי .
תפילתי תמיד להיות אחד מכולם, שמילותי הטובות תצטרפנה למילים שממלמל הציבור. גם הקרוב לתיבה, הוא העובר לפני התיבה – ולא יותר. אין משמעות לחיים אם הם לעצמם. רק בזיקתם אל ההוויה, אל המילים שבאו עדיך – ובאים מרחוק לקראתך, יש משמעות לעמידה. אחד – אבל אחד בציבור."
אבא קובנר ממנהיגי השומר הצעיר מוצא את עצמו במקום לא לו, בציבור החושב ומאמין אחרת ובכל זאת הוא נמנה כאחד בציבור, ויתרה על כן, הוא מעוניין ומוצא זכות להימנות במנין זה.
האחד והציבור שזורים זה בזה, כוחו של אחד במניין היא בעובדה שהאני שלו מתבטל ובכך הקבוצה, המניין, יקרא אחד !
בא בעת, חובת האחד, האחת – במנין, בקהילה, בחברה, לוודא שאכן ה'אגודה טהורה' !

שנה טובה !