הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי: יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב: כִּי שֵׁם ה' אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ: הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא: (דברים פרק לב')

מבט על הפרשה בספר התורה מראה שהיא כתובה כשיר ואכן נקראת 'שירה' כדברי משה – "וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּאָזְנֵי הָעָם הוּא וְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן": (דברים לב', מד')

השנה הפרשה נקראת בין יום כיפור לסוכות וקריאת 'שירה' בעת המעבר מיום כיפור לחג סוכות, חג השמחה, מדגיש את האמונה שגזר הדין מחייב 'שירה', כלומר ניצחנו במשפט. בדרך זו מלמד המדרש (ויקרא רבה פרשה ל') שבמצוות חג סוכות מבטאים את האמונה שניצחנו במשפט הימים הנוראים, ימי הדין. וזה לשון המדרש:
"תּוֹדִיעֵנִי אֹרַח חַיִּים שֹׂבַע שְׂמָחוֹת אֶת פָּנֶיךָ נְעִמוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח": (תהלים טז', יא') מדבר בישראל. אמרו ישראל לפני הקב"ה רבש"ע "תודיעני אורח חיים", אמר להם הקב"ה: הרי לכם עשרת ימים של תשובה שבין ראש השנה ליום הכיפורים. "שובע שמחות את פניך", אל תהי קורא כן אלא שבע שמחות, אלו שבע מצות שבחג. ואלו הן, ד' מינין שבלולב וסוכה חגיגה ושמחה. מהו "נעימות בימינך נצח", א"ר אבין זה לולב כמי שהוא נוצח ונוטל ביין.
משל לשניים שנכנסו אצל הדיין ואין אנו יודעים מי ניצח בדין, אלא מי שיוצא ובידו 'באיין' (כף תמר כסמל לניצחון) יודעים שהוא ניצח בדין. כך ישראל ואומות העולם באין ומקטרגים לפני הקב"ה בראש השנה, ואין אנו יודעים מי ניצח בדין, אלא העובדה שישראל יוצאין מלפני הקב"ה ולולביהן ואתרוגיהן בידן אנו יודעים שישראל ניצחו. לפיכך משה מזהיר לישראל ואומר להם "ולקחתם לכם ביום הראשון".

ואכן כהפטרה לפרשה נבחרה שירת דוד הנאמרת אף היא בתחושת ההצלה – "וַיְדַבֵּר דָּוִד לַה' אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּיוֹם הִצִּיל ה' אֹתוֹ מִכַּף כָּל אֹיְבָיו וּמִכַּף שָׁאוּל…" (שמואל ב' פרק כב')

ומדוע לסיים בשירה?
ניתן לומר שכל טקסט מאפשר קריאה בין השורות ואילו שירה מחייבת קריאה בין השורות, הבנת הכתוב אינה רק דברי הכתוב כי אם המדרש 'בין השורות', ועלינו לשאול מהו המסר?
חתימת המקרא בשירה עולה בקנה אחד עם דברי הגמרא (תמורה טז' ע"א) בה נכתב:

"אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שנפטר משה רבינו לגן עדן, אמר לו ליהושע: שאל ממני כל ספיקות שיש לך!
אמר לו: רבי, כלום הנחתיך שעה אחת והלכתי למקום אחר? לא כך כתבת בי (שמות ל"ג) "ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל"?
מיד תשש כחו של יהושע, ונשתכחו ממנו שלש מאות הלכות, ונולדו לו שבע מאות ספיקות, ועמדו כל ישראל להרגו.
אמר לו הקב"ה: לומר לך אי אפשר, לך וטורדן במלחמה, שנאמר: (יהושע א') "ויהי אחרי מות משה עבד ה' ויאמר ה'" וגו'.

על פי מאמר תלמודי זה, כיבוש הארץ באמצעות מלחמה נבע מכך שיהושע לא ידע לשאול, לא היו לו ספקות. כתיבת שירה בחתימת התורה מחייב את הקורא, הלומד, לומר, מהי כוונת התורה, למה התכוון המשורר?

אולי כדברי נתן זך בשירו 'הצייר מצייר':

הצייר מצייר, הסופר מספר, הפסל מפסל
אך המשורר אינו שר,
הוא הר בצדי הדרך,
או עץ או ריח,
משהו בורח,
או כבר לא, מה שהיה
ולא יחזור, כמו עונות השנה,
החום, הקור, הקרח והצחוק
של הלב, כאשר הוא אוהב,
או מים, משהו רחב, בלתי מובן
כמו רוח, או אוניה, או שיר,
משהו שמשאיר משהו.

'המשורר אינו שר' אומר נתן זך, מה אם כן נוכל ללמוד בין שורות השירה? מהו ה'משהו שמשאיר משהו'?

שירת האזינו פותחת ואומרת: הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא: דברי משה תואמים את הנוהג של חג הסוכות, ניצחנו במשפט והרי אנו חוגגים בשמחה ובכלי הניצחון (ענף דקל המסמל את הניצחון) את ניצחוננו במשפט.
אך בחיים השאלה שבה ועולה, האומנם, הרי לא כך תמיד נראים הדברים, הרי לעיתים 'צדיק ורע לו' ?
עיון בדרשת רב יוסף יבהיר מציאות זו, דרשתו (בבלי חגיגה דף ד ע"ב – ה' ע"א, תרגום) נמצאת בתוך סדרת דרשות המתארות את אמוראי א"י הקוראים בתנ"ך ובהגיעם לפסוק מסוים הם 'בוכים' – דומה שהבכי מסמל תובנה עמוקה, ראייה לפני ולפנים והיא סותרת, מקשה על תפיסת עולמם.
וכך דרש רב יוסף:
רב יוסף כאשר היה מגיע לפסוק זה היה בוכה (משלי יג'): "ויש נספה בלא משפט",
אמר: האם יש מי שהולך (מת) בטרם זמנו וללא משפט? –
(משיבים לו) כן, כמעשה ברב ביבי בר אביי שהיה מצוי בחברת מלאך המוות.
אמר מלאך המוות לשלוחו: לך הבא לי את מרים מגדלא קולעת שיער הנשים.
הלך השליח והביא את מרים מגדלת התינוקות.
אמר לו מלאך המוות: הרי אני ביקשתי שתביא את מרים קולעת השיער?
אמר לו השליח: אם כך אחזירה לחיים ! –
אמר לו מלאך המוות: הואיל והבאתה – שתהיה במניין המתים.
אלא (מברר מלאך המוות) כיצד יכולתה להמיתה בטרם זמנה?
עונה השליח: הייתה מחזיקה את היעה בידה ומכבדת את התנור, לקחה את היעה והניחה בטעות על רגלה, נכוותה ואז הורע מזלה ויכולתי לקחתה.
שאל רב ביבי בר אביי (שהיה בחברת מלאך המוות) את מלאך המוות: האם יש לכם רשות לנהוג כך?
נענה על ידי מלאך המוות: והאם לא כתוב "ויש נספה בלא משפט"? –
שאל רב ביבי בר אביי: והרי כתוב (קהלת א') "דור הלך ודור בא", כלומר השנים קצובות ולא ייתכן להפר את הדין! –
הסביר מלאך המוות: אני רועה הנשמות ומחזיקן עד שתתמלא מכסת הדור ורק אח"כ אני מוסרן למלאך דומה, הממונה על נשמות המתים.
שאל רב ביבי בן אביי: ובכל זאת בשנות חייה הראויים לה, מה אתה עושה, כיצד אתה נוהג?
אמר מלאך המוות: באם ישנו תלמיד חכם המעביר על מידותיו, כלומר, נוהג כראוי, אני מוסיף לו את שנותיה של אישה זו כתחליף. כלומר מאזן השנים הינו מאזן הדור ולא רק מאזן אישי.

דרשת רב יוסף מלמדת כיצד עלינו לחיות עם אי ההבנה של החיים והמוות – האם אכן יציאתו של האדם מן העולם, מעידה על כך שמכסת חייו תמה, האם מותר לנו לשאול 'מדוע מת אדם בטרם זמנו'? דומה שדרשת רב יוסף מחייבת אותנו להבין שאין אנו מבינים! לעיתים, החשבון הוא אישי ומבטא את גזר הדין, לעיתים תקלה במרומים מעידה על חשבון אחר, חשבון דור, חשבון קולקטיבי ואכן כדברי בעל משלי 'יש נספה בלא משפט', בלא עוון!

ואולי, כדברי התוספות (מאות 12 – 13 לספירה) 'מעשה מרים מגדלא נשייא בבית שני היה והייתה אמו של ישו הנוצרי', כלומר מותה מקרי, אינו יכול ללמד על הכלל.

פרשת האזינו נחתמת ברמז דומה, משה אינו זוכה להיכנס לארץ, עליו ועל אהרון נאמר –
"עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים לב', נא') האומנם משה ואהרון לא האמינו, מעלו?
בעבר (בפרשה זו בהתשס"ז) הצבענו על קריאת הגמרא (בבלי יומא פו' ע"ב) שמות משה היה כדוגמת 'שעיר לעזאזל' – וכדברנו כאן מותו של משה היה כחשבון הדור, ואין הכוונה לפשוטו של מקרא שמשה ואהרון לא האמינו ומעלו בדבר ה' אלא, שחובת הלומד לקרוא בין השורות וללמוד שיש לשאול, להטיל ספק.

עלינו לחיות עם מתח הדברים, מחד 'הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא': ומאידך 'וְיֵשׁ נִסְפֶּה בְּלֹא מִשְׁפָּט': (משלי יג', כג')

השירה, הפרשה, חותמת באמירה –
(מו) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת בְּנֵיכֶם לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת: (מז) כִּי לֹא דָבָר רֵק הוּא מִכֶּם כִּי הוּא חַיֵּיכֶם וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: (דברים לב')

'ובדבר הזה תאריכו ימים על האדמה – כלומר, שמירת החוק היא זו שמקנה את זכות הישיבה בארץ – הארץ מובטחת בתנאי ש…
כפראפרזה על שם ספרו של הרצל 'אלטנוילנד' – ארץ 'ישנה חדשה' או 'תל אביב' או בכתיב שגוי אך המלמד 'על-אל תנאי לנד', ארץ ללא תנאים או ארץ בתנאי ש…

שנזכה להבין את תנאי הארץ ואת שירת החיים.