אחדים אוהבים שירה

אֲחָדִים אוֹהֲבִים שִׁירָה
אֲחָדִים –
זֹאת אוֹמֶרֶת שׁלֹּא כֻּלָּם.
אֲפִלּוּ לֹא הָרֹב אֶלָּא הַמִּעוּט.
בְּלִי לְהָבִיא בְּחֶשְׁבּוֹן אֶת בָּתֵּי הַסֵּפֶר, שֶׁשָּׁם מֻכְרָחִים
וְאֶת הַמְשׁוֹרְרִים עַצְמָם,
אֲנָשִׁים אֵלֶּה הֵם שְׁנַיִם לְאֶלֶף.

אוֹהֲבִים –
אַךְ אֶפְשָׁר לֶאֱהֹב גַּם מְרַק עוֹף עִם אִטְרִיּוֹת
אוֹהֲבִים גַּם מַחֲמָאוֹת וְצֶבַע תְּכֵלֶת,
אוֹהֲבִים צָעִיף יָשָׁן,
אוֹהֲבִים לַעֲמֹד עַל שֶׁלָּהֶם,
אוֹהֲבִים לְלַטֵּף כֶּלֶב.

שִׁירָה –
אֲבָל מַה זֹּאת בְּעֶצֶם שִׁירָה.
לֹא אַחַת נִתְּנָה לְכָךְ
תְּשׁוּבָה רְעוּעָה.
וַאֲנִי אֵינֶנִּי יוֹדַעַת וְאֵינֶנִּי יוֹדַעַת וְנֶאֱחֶזֶת בָּזֶה
כִּבְמַעֲקֶה גּוֹאֵל.

ויסלבה שימבורסקה

פרשת וילך , היא פרשה של שירה.
כבר כמה שבועות שאנחנו נוטשים אט אט את הפרוזה.
יש הרגשה, שחמישה חומשי תורה – מאיטים את הקצב לקראת סיום.
מפרשה ראשונה בספר בראשית שהכילה כמעט 1,500 שנה, עוברים לארבעה פרשות אחרונות של ספר דברים שמתארות יום אחד בלבד, היום האחרון בחייו של משה.
כמו שירה במיטבה – שמהווה זרקור על העולם. שיודעת לתת מקום לכל מילה, רגע, או מגע בין אנשים.
כך מתארות לנו הפרשות האחרונות את יומו, ואת דבריו,
ופרשת וילך עצמה – את הליכתו של משה, לכל שבט ושבט, אדם ואדם – על מנת להיפרד ולומר שלום. ואת מעשהו האחרון כמנהיג העם – ללמד את בני ישראל שירה.

לְמַעַן תִּהְיֶה-לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת, לְעֵד

הפרשה שלנו – ממקמת את השירה, ואת הצורך ללמד את בני ישראל את התורה – הנקראת כאן שירה, כתגובה למשהו שעלול לקרות, או יותר נכון כנראה שיקרה.

טז וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם-אֲבֹתֶיךָ; וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר הוּא בָא-שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ, וַעֲזָבַנִי, וְהֵפֵר אֶת-בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ. יז וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם-הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם, וְהָיָה לֶאֱכֹל, וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת, וְצָרוֹת; וְאָמַר, בַּיּוֹם הַהוּא, הֲלֹא עַל כִּי-אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי, מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה. יח וְאָנֹכִי, הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא, עַל כָּל-הָרָעָה, אֲשֶׁר עָשָׂה: כִּי פָנָה, אֶל-אֱלֹהִים אֲחֵרִים.
יט וְעַתָּה, כִּתְבוּ לָכֶם אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת, וְלַמְּדָהּ אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, שִׂימָהּ בְּפִיהֶם: לְמַעַן תִּהְיֶה-לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת, לְעֵד–בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל.

מה משמעות לימוד השירה – אל מול הפורענות?

ניתן לראות את השירה כעדות המצדיקה את הרעות הרבות.. מעין 'אמרתי לכם', זה לא היה קורה סתם.

(כא) וענתה השירה הזאת לפניו לעד – שהתריתי בו בתוכה על כל המוצאות אותן: רש"י

וענתה כטעם 'לא תענה ברעך' (שמות כ, יג), כאילו השירה עונה לאשר יאמרו למה מצאתנו כל זאת: אבן עזרא

אולי הפוך – אולי אם ילמדו את השירה, והיא תהיה בפיהם, לא יזנו אחרי אלהי נכר הארץ, ולא תמצא אותם כל הרעה. לא עדות מרשיעה, אלא עדות שחוזרת לתפקידו הראשון של כל עד – להתרות, להתריע, לנסות ולדאוג שהדבר לא יקרה.

ואולי, יש לשירה תפקיד נוסף..

אסתר מן התורה מניין?
משה מן התורה מנין? (בראשית ו') בשגם הוא בשר,
המן מן התורה מנין? (בראשית ג') המן העץ,
אסתר מן התורה מנין? (דברים ל"א) ואנכי הסתר אסתיר
מרדכי מן התורה מנין? דכתיב (שמות ל') מר דרור ומתרגמינן: מירא דכיא.
(מסכת חולין דף קלט עמוד ב)

על מספר דמויות תנ"כיות שואלת הגמרא במסכת חולין, היכן הן רמוזות בתורה.
לא הדמויות עצמן, שהרי משה מוזכר כל כך הרבה – אלא המהות שלהם.

משה למשל, רמוז בפסוק המדבר על סופיותו של האדם, על כך שגם האדם המושלם ביותר, הוא רק אדם וימיו קצובים למאה עשרים שנה.

ג וַיֹּאמֶר ה', לֹא-יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם, בְּשַׁגַּם, הוּא בָשָׂר; וְהָיוּ יָמָיו, מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה.

המן – רמוז בחטא האכילה מעץ הדעת, בהטלת הספק בדבריו האוסרים של א-לוהים, בעולם הדעת שהשתלט על כל חלקת לב ורגש.. כזה שיום אחד נתקן ביום של עד דלא ידע..
יא וַיֹּאמֶר–מִי הִגִּיד לְךָ, כִּי עֵירֹם אָתָּה; הֲמִן-הָעֵץ, אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל-מִמֶּנּוּ–אָכָלְתָּ.

אסתר – לא כדמות, אלא כמהות, כסיפור. אסתר כמגילה שכל הזמן קצת מסתירה וקצת מגלה, סיפור שהקב"ה כל כך נוכח בו, אבל עובד כל הזמן מאחורי הקלעים. היכן רמוזה לנו היכולת ה'אסתרית' לראות מבעד לדברים?
הרי בתורה הוא כל כך נוכח. איפה רמוזה שם האפשרות לראות אותו כשהוא נוכח נפקד, כשפניו אינם גלויים ? היכן מתארת התורה את היכולת הזו?

אצלנו! אומרת הגמרא – בצמד הפסוקים, שמתאר את הסתר הפנים, ואת השירה כתשובה לו.
כשתחשבו שאני לא כאן – אומר הקב"ה, תלמדו שירה, תקראו תורה – תלמדו לראות דברים דרך, גם כשהם לא נוכחים
השירה תהיה עדות שאני כאן, כמו הרבה דברים אחרים שכאן, רק לא נראים.

יח וְאָנֹכִי, הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא, עַל כָּל-הָרָעָה, אֲשֶׁר עָשָׂה: כִּי פָנָה, אֶל-אֱלֹהִים אֲחֵרִים.
יט וְעַתָּה, כִּתְבוּ לָכֶם אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת, וְלַמְּדָהּ אֶת-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, שִׂימָהּ בְּפִיהֶם: לְמַעַן תִּהְיֶה-לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת, לְעֵד–בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל.

'מאחורי כל זה
מסתתר אושר אחד גדול..' (יהודה עמיחי)

קָצָר / רחל חלפי

אַנִי עַדַיִן מִתְקַשָּה לְעַכֵּל
שֶמֵאַחוֹרֵי כֹּל חַלוֹן מוּאָר
מִסְתַּתֵּר סִפּוּר חַיִּים
לֹא פָּחוֹת
עָמֹק
מִשֶּלִּי

שירה טובה, מלמדת אותנו להסתכל מעבר, לחרוג מהפשט.
מבוגרים קוראים שירה. מאותה סיבה שילדים משחקים מחבואים.
או כמו תינוקות שמתחילים לשחק 'קוקו'..
כל גיל , בדרכו שלו – לומד להבין, שאין זהות מוחלטת בין מה שאני רואה למה שקיים.

'וכל התורה נקראת שירה..' (ערוך השולחן)

התורה לא אומרת דברים מפורשות. עד שלא נהפך בה ונהפך בה לא נגלה את כל הטמון בה.
'מכתב קטן, מאיש אחד רחוק מכאן..' – הכול שם, אבל צריך ללמוד לקרוא בין השורות.
וזאת, דווקא זאת, התורה אשר שם משה לפני בני ישראל.
מנהיג טוב, דואג למה שיהיה אחריו.
משה נותן לעם ישראל תורה, לא בשביל הימים שהכל יהיה ברור ומונח לפניהם,
אלא בשביל אלו שהכל יהיה נסתר.
גם כשאתם חושבים שאתם לבד, שעולות בכם מחשבות, שאין א-לוה בקרבכם. זה לא נכון.
תרימו עיניים אל עבר כל חלון מואר, דעו שמשהו שם מסתתר.

* *

בין ההתייצבות של שבוע שעבר, להליכה של השבוע הזה, בחודש שאנחנו חוגגים בו גם את ימי ההעלם,
את 'בכסה ליום חגנו..' וגם את ימי הגילוי, את הלבנה במילואה.
מקבלים משמעות גדול הדברים של חז"ל, שקוראים לנו לא לטבוע בעולם הזה, ולראות גם מעבר.
עצם ההתסכלות הזאת – היא כבר הצצה לעולם הבא.

כֹּל הָעוֹסֵק בְּפֶרֶק שִׁירָה בְּכֹל יוֹם אֲנִי מֵעִיד עָלָיו שֶׁהוּא בֵּן עוֹלַם הַבָּא, (פרקי דרבי אליעזר)

* *

אֲחָדִים אוֹהֲבִים שִׁירָה
אֲחָדִים –
זֹאת אוֹמֶרֶת שׁלֹּא כֻּלָּם.

אֲנָשִׁים אֵלֶּה הֵם שְׁנַיִם לְאֶלֶף.

שנה טובה!